מיומנו של סופר


יומן כתיבה 'עד שנולדתי'
2015-2017

בזמן כתיבת הרומן 'עד שנולדתי' ניהלתי יומן כתיבה.
לא יומן מסודר, אלא מאות פתקאות, עשרות משפטים
שכתבתי על קופסאות, קבלות, עיתונים, רעיונות
שכתבתי בספרים תוך כדי קריאתם. רק עכשיו, לאחר
שהרומן כבר מוכן, התפניתי לאסוף את כל החומר
ליומן כתיבה. תוכלו לראות אותו במדור 'מיומנו של
מאתר ספרים' באתר שלי. כל כמה ימים אני מעלה קטע
מתוכו.



אדון בואיזו

שרה צרור רומנסות, ושירי נישואין נוסח שאלוניקי, ושירי יולדות, ופיוטים לשמחת תורה, ותפילות, ומזמורים היתוליים לפורים

את תשובתי פרסמתי בספרי שו״ת עם החכם הרב רפאל ויצאתי טועה

צלילי סליחות

השתפכו

רק כשגדל הבין ליאון כי אמו שרה לים שירי געגוע לביתה הישן, ובערב שרה לעיר שירי אהבה לציון ולאלוהים היהודים.

איידה

כבה כמו נר

ליאון אהב את סיפוריה של אמו על סלוניקי, ובעיקר אהב לשמוע שוב ושוב את הסיפור על יעקב העורב. ואמנם היה זה סיפור עצוב ורומנטי ועיניה של אידה נשטפו בדמעות, אבל ליאון הקטן היה גועה בצחוק גדול בכל פעם שתיארה באוזניו את העורב המנקר במצחו של יאקו. ואז הייתה גם היא גועה בצחוק ובבכי. הם היו מחפשים בשמים את העורב השחור ופתאום היתה מנחיתה אידה את אצבעה ומנקרת את מצחו ואת ראשו של ליאון בזעף מדומה. הוא ביקש לנוס מדקירות הציפור אך ללא הצלחה, שוב ושוב דקרה אותו אמו באצבעותיה. פעם מרוב צחוק הפשיל את מכנסיו נעמד הבליט את ירכיו לפנים והטיל את שתנו הרחק הרחק מעבר למעקה.

׳סניור דיל מונדו׳ הייתה אומרת הדודה בלעג אל גיסה. ׳ריבונו של עולם׳.

הסניור ישב על כיסא והוציא מישהו לכבודו ואחד אחד עברו תושבי השכונה ובני משפחה וביקשו רחמים וסליחה על יעקב שלא יפגע בו הסניור. האגדות ניפחו את שריריו של יוסף רפאל והגביהו את קומתו.




פנחס החליט לבנות את בית הכל-בו הגדול והמפואר ביותר ברחבי אירופה. מיטב המהנדסים והמעצבים והארכיטקטים הקימו לו ארמון בן שש קומות. קומת רהיטים, קומת בגדי נשים וקומת בגדי גברים, קומה המיועדת לילדים ולתינוקות, קומת מזון עם מסעדות ובתי קפה, וקומת פנאי עם אולמות תיאטרון וקונצרטים.

בחלומות שלי בזמן הכתיבה אני חולם על אנשים מהעבר במקומות לא מוכרים, ועל אירועים שלא התרחשו באמת. רק דמותי היא עכשווית, וכאילו הכל מתרחש היום. בחלום האחרון שלי חלמתי על הורי [שנפטרו מזמן] כשאני מבקר אותם בביתם [מקום לא מוכר], ומחפש במקרר לחם עם חיטה מלאה. דבר שהתחלתי לאכול מטעמי בריאות רק בשנה האחרונה, הרבה אחרי שהם נפטרו. כך גם בכתיבתי. אני כותב בדמותי כיום, על אירועים שלא קרו, ועל מקומות שלא הייתי בהם.

הכניסה לדמות ולעולם עליו אני כותב היא משונה ופלאית. בשנה האחרונה אני כותב את הרומן 'אנדריאס איזה יופי', וכל עולמי מרוכז בלוקאס הילד האוטיסט מנצרת, ובעולם הנוצרי בו חייתי במשך שנה. בחודש האחרון עזבתי את הכתיבה לטובת עריכה של הרומן הקודם שלי 'עד שנולדתי...', העוסק בתולדות משפחתי בין השנים 1934-1956, וכהרף עין לוקאס נשכח, ושוב התחלתי לחשוב ולחלום על הוריי ועל ביתי הישן. אפילו התגלה לי פרט מפתיע על המשפחה, אותו כלל לא ידעתי בכתיבה. מתברר כי גם בקרב עולי הבלקן היו שמועות על חטיפת תינוקות, וכך קרה במקרה של אחות אבי, רחל, שהובאה חולה לבית החולים כשהיא בת 10 חודשים, ולמחרת היום כשסבתי באה לחפשה, הודיעו לה שהיא נפטרה. אולם בני המשפחה מעולם לא הצליחו למצוא את קברה.

כאשר חסיה מדברת בפעם הראשונה, היא אומרת 'ראיתי זאבה', אבל מתכוונת שהפסיקה לדבר בנמל בקונסטנץ כי ראתה נער צעיר עם זאבה.

בחנות המכולת, אביה מלמד אותה להיכנס מתחת לשולחן החיתוך הכבד, אם תהיה אזעקה או הפצצה. כאשר נופלת פצצה על הבניין והאבא רץ מ'בית הכנסת', ומקלל את עצמו על שלימד אותה להסתתר מתחת לשולחן, הוא פוגש אותה בחוץ עם סקרנים. יצאה החוצה כי ראתה את הנער עם הזאבה מהנמל בקונסטנץ.

כאשר לאון מגיע למקום העבודה שלה, היא מזהה את הנער עם הזאבה.

סניור יוסף רפאל שומע את בנותיו המתות קוראות לו. "אבא?" במין פליאה על מעשיו. הקולות שונים בכל פעם. הוא מזהה בדמיונו את קולה של הבת, אך לא תמיד זוכר את שמה.

כיוון שבאת אלי ביום חמישי, החמישי לחודש החמישי, בשעה חמש, סימן הוא כי חמישה תגיעו לארץ הקודש. את הזאבה הוא אינו כולל במניין האנשים. הסניור מחליט לא לקחת את 'הדודה', אך נכנע לדרישתה התקיפה של אידה. "אם הזאבה אז גם אחותי!"

רק כאשר ציוותה עליו ללכת לשאול בעצת אחיו, החכם רפאל, מה ייעשה עם הזאבה, הבין כי מדובר בזאבה



הצלילים היו ירושתה של אידה. ילדיה ונכדיה וניניה ובני ניניה. כאלה שלא פגשו בה מעולם. כאלה שלא ישמעו את שמה, אך ידעו לזמזם את שיריה.

כשהתברר לאשתו החוקית של יאקוב כי הצעירה בהריון, דרשה לקבל חזקה על הילד. עורך דינה טען בבית המשפט כי אם אינה יכולה להיות אמו של הילד, הרי אין סיבה שלא תהיה סבתו.

הספניולית בפיה הייתה רכה.

בכייה היה רך.

קטע בו מדברים כולם בלי לכתוב מי אמר מה. אולי בקטע של העוזרים אחרי השיטפון.

לאון גדל כילד נורמלי בלי בעיות נפשיות, למרות שהיה עד לרצח 'יאיר', כי לגביו לא היה כלל עד לרצח. הוא הדחיק זאת מזיכרונו.

רסיסי זיכרונות שלא הגיעו לידי בשלות ואינן מחזיקות אגדה.

סבתא נונה ו'הדודה' היו באות לבקר אותנו כל יום ראשון והיו מביאות בוטנים, ואגוזים, וחומוסים. היו טוחנות אותם לאבקה דקה אותה הייתי אוכל בכפית. הייתה אבקה מלוחה, והייתה גם מתוקה עם ביסקוויטים.

מהמרפסת של סבתא ניתן היה לצפות על דירתו של 'יאיר'. האם עובדה נכונה היא, או עוד אחד מיצירי דמיוני שאבא היה עד לרצח?

מכונית האוסטין האפורה ששימשה את אבא ואת אמא גם להובלת סחורה ריחנית וגם לטיולים משפחתיים, הייתה מצוידת במיטב השכלולים האחרונים. למשל, זרועות סימן כתומות לפניות ימינה ושמאלה. רצית לפנות, הזרוע המתאימה הייתה מתרוממת בדופן המכונית. אלא מה. לזרועות הייתה נטייה להיתקע בעקשנות, ואז אבא היה מצווה עלי לדפוק על הקיר הימני, ועל אחי על הקיר השמאלי, שתצא. שתצא!

בפתיחה שלושה סיפורי מעשיות/ אגדות משפחתיות: אמא שאינה מדברת בזמן העלייה לארץ ישראל, אבא שמגדל מלפפונים חמוצים, סבתא שמלמדת אותי ספניולית בתמורה לאנגלית רצוצה שאני מלמד אותה, רק שהיא מלמדת אותי משפט סתום שאין לו פירוש. אלצ'קלמקאלפרסטומקוקה.

פעם אחת

אספר לכם מעשה שהיה

לפני ימים רבים

מעשה ב...




כמעט ואמר 'זאב בודד', אך משהו בו עצר אותו מלהשתמש בדימוי הזה. פעם המשפחה הייתה המרכז. היום כל אחד חושב רק על עצמו.

הפגישה הראשונה של חסיה בוים עם לאון רפאל התרחשה בבית מלון ברחוב הירקון בתל אביב. מה הם התחביבים שלך? הוא שאל אותה ונדהם והוקסם מתשובתה. אף פעם לא פגשה בחור כמוהו, גבוה ושזוף ויפה. הוריה מוקסמים ממנו, למרות מוצאו הספרדי. הוא דיבר אתם אידיש, והשחיל מדי פעם מלים בפולנית לשיחה.

הבת של יוסף רפאל בכתה כתינוקת כל הדרך מסטמבול ליפו. בכי-צריחה עולה ויורדת ומתגברת ונחלשת. שלושה ימים בכתה ללא הפסקה. דעתם של מי מהנוסעים נטרפה. היה אחד שהשליך עצמו לים, אך לא ידוע אם בגללה או בגללו. במצוות אחיו הקדוש לא נתנו לה שם מעולם, עד יום חתונתה. אולי כך תחייה.

יתכן והסיבה לשנאתה של 'הדודה' הייתה עמוקה יותר וקדומה יותר. זקני אדירנה טוענים כי היא הייתה מאוהבת בסניור.

לאון רפאל היה עד לרצח 'יאיר'. בעודו משחק לבדו על גג הבית, הוא שמע צעקות מעבר לרחוב. הוא הציץ מעל מעקה הבטון וראה את החיילים הבריטים פושטים על דירתו של השכן, אותו ראה חומק מדי פעם אל הבית. הוא ראה את הקצין הבריטי שולף את אקדחו ויורה בראשו של 'יאיר'. הסניור ציווה עליו לשכוח את שראה, ולא לספר על כך לאיש, אפילו לא לאחיו ולאמו.

להכניס למחברת של אבא את הזיכרון הראשון שלו עם הילדה השכנה.

להכניס למחברת משפטים שכתבתי בספרים, ולא השתמשתי בהם: "כולם צחקו ואז פרצו בבכי עז".

מסיכת קמע

"התנשמה והתנשפה לא בשל המאמץ ובשל לבה החלש, אלא מחמת הזעם."

לאון היה בטוח שאביו המת נושם, אבל האחיות לא טרחו לבוא ולבדוק.

גירש כמה נמלים שטיפסו עליו וטיילו על פניו.

לאון שנדבק באמונת הכשפים של אמו ושל אחותה, החזיק בכיס מכנסיו מסיכת עץ מכוערת מאפריקה בצבע אדום, שהיו לה – לדעתו – כוחות פלאיים לפגוע באויביו הרבים.

שתי האחיות לא נפרדו מעולם. לא בסלוניקי, לא באידרנה, לא בשכונת פלורנטין. רק במותן – זאת עברה לחולון, וזאת בגבול רמת גן-גבעתיים.

גם אם היו רבות כאילו סוף העולם הגיע, בסוף היו מתפייסות תמיד.

ריחה הרך




~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אחותה של אידה, זאת שאיש אינו יודע את שמה, זאת שכולם קוראים לה 'הדודה', לא יצאה לקבל את פניו של הסניור שנוא נפשה. היא נשארה בחדרה שבחצר ביתם של הזוג רפאל, בו גרה שנים רבות. היא שמעה מרחוק את קולות השמחה שהפכו לקולות פחד מבלי שהבינה את המתרחש. כאשר הציצה מחלונה ראתה את הסניור מגיע אל החצר האחורית ואז גוחן אל האדמה ומדבר לעצמו. "משוגע! בר מינן!" היא מלמלה לעצמה וסגרה את הווילון. כיוון שלא הייתה בת משפחת רפאל, לא יכלה לראות את מה שהם ראו.

ב-30 במאי 1956 נולד בנם השני של הזוג רפאל/לוי, אני, כותב שורות אלה, בעוד הזאבה יושבת לרגלי ומביטה בי בהערצה.

יוסף מכר את חנותו ושמר את הכסף בתיק מתחת למזרן מיטתו. עכשיו היה נתון כולו לרעיון לעלות את משפחתו לארץ ישראל. הוא ניסה לשכנע את אידה כי זהו הרעיון הנכון, אך היא התקשתה להיפרד מביתה ומאחותה, היחידה שנותרה ממשפחתה בסלוניקי. לבסוף התרצתה ואמרה: "נעלה לארץ ישראל. אתה תיקח את הזאבה, אני אקח את אחותי!" יוסף החל לעבוד כמוביל משקאות. בעזרת עגלה וסוס היה עובר בכפרים ובערים הסמוכות, רושם בפנקסו את הדרך המהירה והיעילה, מספר בדיחות לקונים, וחוסך את כספי משכורתו לנסיעה. לפעמים, בנו הבכור התלווה אליו בנסיעותיו. עם ספר. פעם, מרוב שחיכה לאביו זמן רב ברח לו פיפי במכנסיו, והוא הסתתר בבושה בחלק האחורי של העגלה.

'הדודה' ואידה היו רוקחות תערובת של צמחי מרפא, אותם היו כותשות במכתש הנחושת כדי להאכיל את שני הבנים.

מבעד לחלון הביטה בו אחותה של אידה, זאת שאיש אינו יודע את שמה, זאת שכולם קוראים לה 'הדודה'. היא לא יצאה לקבל את פניו של שנוא נפשה, אלא נשארה בחדרה שבחצר ביתם של הזוג רפאל. מרחוק שמעה את קולות השמחה שהפכו לקריאות פחד. לשמע הרחשים בחצר מיהרה אל החלון וראתה את הסניור גוחן ומדבר לעצמו בעוד הוא מלטף את האוויר ליד רגלו. "משוגע! בר מינן!" היא מיהרה לסגור את הווילון.

לבדוק באלו צמחי מרפא יש ברזל.

יחס היהדות לזאבים.

לימבו ביהדות.

חיה בוים.

אל תיתן לאחרים לעשות את העבודה שלך. אתה צריך לשקול, ולחתוך, ולפרוס, ולארוז, ולקנות ולמכור. כאשר מישהו אחר יחליף אותך, זה יהיה סופה של החנות. תמיד תהיה בחנות. הלקוחות רוצים לראות בוים שמשרת אותם.


~~~~~~~~~~~~~~~~~

"בית אלוהים"
"אלטע זאכן"
"זקנה קפצה עליהם"
"שירתן של האימהות בשעות הערב המאוחרות."
"זמירות ופיוטים של שבת."
"עארה די לוס ג'ידיוס" [ברחוב היהודים]
בחדר, על הגג ברחוב פלורנטין, גרו 5 נפשות.
על גבי גיגית הפוכה.
חסיה/ פסיה כתבה את קטלוג התרופות הראשון של צה"ל.
היא לא למדה אספניולית ולא למדה לבשל את מאכליהם.
פנחס בנה מחסנים אדירים מחוץ לוורשה, שרק ברכבות ניתן היה להגיע אליהן. כשהחלו רוחות המלחמה לנשוב ציווה למלא אותם במצרכים ובמוצרים בסיסיים כמו קמח, אורז ופחמים.
בית חרושת לסיגריות, סוכנות ליבוא טבק, בית דפוס להדפסת קופסאות הסיגריות.
פנחס לא לקח בחשבון שהנאצים יחרימו את רכושו
כיוון שסיפק מזון גם לגרמנים וגם לפולנים... חיילים שהרגו זה את זה... את אותם מוצרי מזון
מכונה אוטומטית למילוי סיגריות
טבק מהבלקן
מפעל לייצור קופסאות גפרורים. מנצל אותן לפרסומת לבתי הכל-בו שלו.
אידה רפאל / לוי מלכת הבית, סירבה בכל תוקף להכניס את היצור הפראי לביתה. "תישנו בחצר..." היא אמרה לסניור רפאל, ואספה את ילדיה החיים והמתים חזרה לארמונה.
הסניור, למרות קומתו, נחשב תמיד כאמיץ. הוא לא פחד מחרבם של השודדים, הוא לא פחד מכידוניהם של החיילים היוונים שניסו לכבוש את אדירנה. הוא לא פחד ממפקדיו בצבא הצאר. אך מלשונה של אידה פחד גם פחד. גם החיה פחדה ממנה, הרכינה את ראשה בהכנעה, ונצמדה לרגלו של אדונה אשר הוביל אותה אל החצר האחורית של הבית. כשנכנס לחדרו ציוותה עליו ללכת אל אחיו, הרב הגאון ר' רפאל, לשאול בעצתו מה יעשה אדם עם זאבה שאימצה אותו. רק אז הבין כי מדובר בזאבה




יומן כתיבה 'עד שנולדתי'
2015-2017

היא התעלמה מגדרות התיל שחצו את העיר, ומהחיילים בכל פינה, ומהיריות מעל ראשה. 'אני לא מכאן', היא חשבה לעצמה. 'אין לכל זה קשר אלי.'
מדוע בחרה לחיות דווקא בירושלים, ולחפש אותו כאן? האתרים ההיסטוריים לא עניינו אותה. היא באה לכאן למטרה מסויימת.
ראה בספרים – מים רבים בתוך מים.
הים בקע את עורה. מקומטת. עשבי ים בשערה.
גם בגג ניתן היה לחוש את דהרת הסוסים.
שכחה איך הוא נראה.
כאשר ירדה אידה לראות מה נשאר גילתה בחצר שלושה מחברי קבוצת עובדי הנמל הסלוניקאים הם הביטו בלגלוג בצעירים המנסים לטפס במדרגות עם ארון הבגדים, המקרר ושידת המגירות. לקול מחיאות הכפיים ושריקות הנשים הורידו השלושה את חולצותיהם.
את החפצים הכבדים שידה, שולחן, העמיסו הצעירים על גבם. בני בסלים מסלוניקי שלא סחבו משא כבד בחייהם, אולם מבטי הנערות החדירו כוחות לגופם, והם העמיסו את הרהיטים ודהרו איתם המעלה המדרגות לקול קריאות העידוד.
אידה לא מסכימה לקחת את המזוזה איתם. המזוזה שייכת לבית ולמקום, ולא לאדם.
"העורב... העורב" צעקו כל השכנות שהשתתפו במשחק
לאון אהב ביחוד את הקטע בו יאקוב מתחפש בכובעים משונים
אידה מבקשת לנסוע לסלוניקי רק כדי להריח את השיח בכניסה לבית ילדותה. היא לא זוכרת את שמו
חגיגת הנשים על הגג מסתיימת תמיד בדמעות. מי מהן מתחילה בשיר געגועים ואפילו הצעירות שנולדו בכלל בארץ ישראל, מתגעגעות איתן.
לאון העביר את הסיפור לבנו וניקר במצחו.
כיצד הבין נכדה של אידה כי הסיפור אמיתי? כאשר קרא בספרו של ברוך עוזיאל הסלוניקאי על יאקוב העורב.
כולם הקשיתו את גבם והטילו את מימיהם לרחוק מרוב צחוק.
לירות תורכיות ומטבעות זהב.


יומן כתיבה עד שנולדתי
2015-2017

כעבור עשרים שנה פלט אותה הים בחופה הצפוני של ארץ ישראל. היא פגשה נער צעיר מלהטט בכדורי ג'ונגלר מול השקיעה. היא פנתה אליו בבקשת עזרה בלי לדעת כי הוא נינו של הסניור.

מלהטט בשקיעה בשלושה כדורים, והשמש – מרחוק – דומה לאחד מכדוריו.

חסיה מזהירה אותן מהנסיעה המסוכנת.

מישהו בא לבית החולים עם כלב פצוע, אך הרופאים מסרבים לטפל בו.

האחות נותנת לו תחבושות ופלסטרים ומדריכה אותו מה לעשות.

שני חדרים מופרדים זה מזה, ומשאר הגג.

כל שאר הפצועים היו ללא פנים. רק גוף פצוע. 'זה עם הרגל המרוסקת' – כך זיהתה אותם.

מה משך אותה.

היא עשתה את עבודתה מבלי להיקשר אל הפצועים. מבלי להתחבר אליהם, ולהתחבב עליהם. לא היה לה שום רגש כלפי החיילים, היא לא צידדה בצד זה או אחר. כל מה שרצתה היה למצוא את אהובה. מבחינתה היה זה מקרה שהיה יהודי. אם היה ערבי, הייתה מטפלת בפצועים באותה מסירות.

זוג המבוגרים בביתם גרה חשבו שהיא ניצולת שואה. הם ויתרו לה על שכר הדירה, בתמורה לקניות בשוק ולניקיון הבית.

לא חשה

היא התנדבה ליותר ויותר משמרות, ואף חיברה ביניהן כך שהיו ימים בהם נשארה בבית החולים ברצף מסוכן.
היו שניסו לעזור לה, והתנדבו לחפש את אהובה במשרדי הממשלה הזמנית, והמשטרה והצבא, אולם מכיוון שידעה רק את שמו המשובש 'סניור ראלף', לא מצאו אדם בשם כזה בכל רחבי ישראל.

שעון קיץ ב-1956

השיר של טשרניחובסקי הביא בכל זאת תמורה כספית לסבא שלמה, כי אנשים רבים באו לחנותו לראות אותו, וקנו אצלו מוצרי מזון.

גם המתים מבקשים חום ואהבה וחיבוק אנושי.
מבלבול האורות של השוטרים נפל בוים על הרצפה ופגע בדלי.

כמעט ארבע שנים הייתה בירושלים, ועדיין לא הצליחה ללמוד להכיר אותה.



יומן כתיבה - עד שנולדתי
2015-2017


"חנות לא רעה הייתה לו"

הסניור מנסה לשחזר את חנות המשקאות שהייתה לו באדירנה. "אם רק היה לי הכסף שאספתי..."

טיילו ביחד בטיילת ובים. הזוג היפה ביותר בתל אביב.

במחסן של 'שנפ' חשה כיצד הצעיר מביט בגבה, עוקב אחר כל תנועה שלה.

כשהיה מביא את אל לובו לעבודה הייתה הזאבה חומקת ויושבת תחת שולחנה של חסיה.

במשך שנים לא הבינו בני משפחתה מדוע היא אינה רוצה חיות מחמד בבית.

יללות השמחה הפכו לזעקות שבר ואימה. צהלות הילדים נחתכו באחת לנוכח המפלצת שעמדה לצדו של הסניור. 'בר מינן!' מלמלו נשות הבית. סניור רפאל ניסה לשכנעם שהשד אינו נורא כל כך, וניווט את ידי הקטנטנים לראשה של החיה. אז התבררה העובדה המפתיעה כי רק בני משפחת רפאל רואים אותה, שאר אנשי אדירנה והעולם רואים חלל, ריק, ואינם מבינים את מעשי בני המשפחה.

"מהישפניול"

"חירות לה ממבטי עיניו של 'בעל הבית'."

המלח אנטון נעץ את עיניו בדודה. האם בגלל שהייתה יפה בעיניו או קלה להשגה.

"בתולה זקנה"

"שותות קהוה מן הפכים הקטנים ומעשנות את הסיגרות הרשולות... ומשוחחות על ענייני דיומא."

"חוסה לרס [מחוץ לארץ]"

הייתה עושה את הדרך לבית החולים כאוטומט, מטפלת בפצועי המלחמה כמי שכפאה שד. עוברת בחדרים ומחפשת את אהובה האילם. בלי תרופות, בלי אוכל, בלי שמיכות. את מי הגשמים אספו האחיות בסירים. הפצועים ניסו לנחש בת כמה היא.

אדישה למראה הקרעים בגופם.

דווקא החייל הצעיר שנשך את לשונו בשדה הקרב מעורר את רחמיה.

התרגלה לריח.

מה גרם לה להתנדב לבית החולים. הרי לא אחזה בצד זה או אחר. הרי הייתה ניטרלית לחלוטין בסכסוך בין שני העמים, וכהוכחה למדה לדבר גם עברית וגם ערבית. כל חפצה היה למצוא את אהובה מבית החולים בטורקיה. האם הוא בכלל זוכר אותה




יומן כתיבה – עד שנולדתי...
2015-2017

[תחילת כתיבת היומן - 15.5.2015]

השבע אינו יודע רעב מהו, והרעב אינו יודע שובע מהו
כמו התכנסות סודית החל מפגש הנשים, כמו טקס. אט אט הן עלו במדרגות הבית, לבושות היטב וצנועות, מחזיקות סל ובתוכו דברי סריגה או ריקמה. יושבות ונאנחות על מר גורלן. כל אחת סיפרה בשקט את צרותיה מבעלה או מילדיה. עטופות היו בצעיפים ובשמלות ובמטפחות ראש, עד שהחלה המוסיקה.
היו שומרות בתורנות ליד מעקה הגג שלא יבוא שום גבר לחגיגה. פעם אחת נשמעו לחישות נרגשות, ובשניות נעלמו סימני החגיגה. הכיבודים והמוסיקה הוסתרו מאחורי צעיפים ושמלות ומטפחות ראש. דברי הסריגה והריקמה נשלפו, וצהלת השיחות הפכה ללחישה עד שעלה ובא הסניור אל הגג. הוא בירך את הנשים, החמיא להן על יופיין ושייט כסניור ביניהן. אחר כך הפנה את גבו שלא יראו את החיוך הרחב והטוב שקימט את פניו. ליאון הציץ ממקום המסתור על גגה של הדודה, וראה את אביו קורץ לו סוד. בפעם הראשונה בחייו ירד הסניור מחדר המדרגות של הדודה, שנואת נפשו, רק כדי לא לעבור על הכלל – לא תשוב על עקבותיך, אם אינך נכנס לביתך, מפני עין הרע.
הדיירים בבניין בפלורנטין. בקומה הראשונה ירקן ואלמנה, בקומה השנייה עובד חברת חשמל, מורה, ומנהל בית חרושת למקררים. בקומה השלישית שוטר, עובד עירייה.
הסניור לא מסוגל היה להיות בחברתה של 'הדודה', לא מסוגל היה לשמוע את קולה ואת צחוקה. הוא היה בטוח שהיא תרעיל אותו.
"בקי בכל הלשונות".
בעל הגג.
"אשכנזים, ספרדים, חלבים, בוכרים."
"מסטמבול".
כשהזדקנו ירדו הנונה ו'הדודה' רק פעמיים בשבוע מהגג. פעם לקניות ופעם לביקורי נכדים.




יורם קניוק היה לקוח קבוע שלי. הוא היה מתקשר כל כמה חודשים ומזמין ספרים. לפעמים ספרים שהוא כתב, לפעמים ספרים שהוא היה זקוק להם בזמן הכתיבה.
כל שיחה בינינו הוא היה מסיים במשפט הקבוע "תחזור לכתוב!"
כאשר יצא ספרי 'רעידת האדמה של הוגו' בתחילת 2016, לאחר הפסקה של 20 שנה, כבר לא היה לי למי להתקשר לבשר שחזרתי לכתוב.
בספרי החדש 'עד שנולדתי' החלטתי להקדיש לו פינה נסתרת, ואת כל הפרק על האחות הטורקיה העובדת בבית החולים בירושלים בזמן מלחמת השחרור, כתבתי בהשראת ספרו הנפלא 'חימו מלך ירושלים'.

*

לפעמים הכתיבה משפיעה על המציאות.
במהלך שנת 2016, בזמן כתיבת הרומן 'עד שנולדתי', נולד בדמיוני הקטע הבא:
"אותו לילה התעורר לאון ושמע קולות נקישה ונשיפה משונים. אל לובו לא הייתה במקומה הקבוע, והנער יצא אל הגג לחפשה. הוא מצא אותה עומדת עם שתי רגליה הקדמיות על המעקה, ומבטה נעוץ בחצר מתחת לבניין. לאון הציץ גם הוא והבחין בשתי דמויות הפוסעות חסרות מנוחה לכאן ולכאן. הוא לא הצליח לזהות את מינם של בעלי החיים הגדולים. הזאבה גרגרה באיום. הנער מיהר לרדת אל החצר ומצא בה שני סוסים, חום ולבן, הלועסים בחוסר מנוחה מעלי העץ. כאשר ניסה ללטפם, צנף החום בזעם, ופרץ במרוצה אל הכביש, מתופף בפרסותיו עד שנעלם. הסוסה הלבנה, התקרבה אל לאון, והניחה את ראשה על כתפו. לאון קשר לצווארה חבל שמצא, ומיהר לנווט את החיה הענקית אל חדר הכניסה. הוא משך, ודחף, וטפח, וליטף, ולחש, וחיבק, והתחנן, ואיים, והבטיח, וביקש שתעלה ותעלה ותטפס במדרגות הרבות, לפני שיבוא מישהו לדרוש אותה חזרה."

בפברואר 2017, קמתי בבוקר, ומצאתי שני סוסים במרפסת ביתי. אחד חום, וחברו - לבן...

*

בזמן הכתיבה, כחלק מתהליך הכניסה לדמות, אני מקיף את עצמי בתמונות. כך אני עושה בכל רומן שאני כותב. בזמן העבודה על הרומן 'עד שנולדתי' ריכזתי את כל אלבומי המשפחה הישנים, ובמשך שעות הסתכלתי עליהם שוב ושוב, מנסה להחיות את התמונות בדמיוני. לפעמים רק פרטים קטנים בתמונות נתנו השראה לקטעים ברומן: צל שהופיע באחת התמונות, גגון מעל דלת החדר, ילד במכונית, עובדים במוסך ועוד.

*

בכל רומן שאני כותב, תמיד ישנה איזו דמות מישנית בעלילה, המעוררת את דמיוני להקדיש לה רומן שלם. כך היה ב'אטיודים למורגנה' עם המורה לציור הנוהג לצייר את תלמידותיו בעירום, כך היה ב'רעידת האדמה של הוגו' עם דמותו של סימון טחן אשר המציא את הריכטרמיטר - מכשיר המדמה רעידת אדמה. תוך כדי עבודת עריכה על ספרי החדש 'עד שנולדתי...' דמיינתי רומן שלם על דמותו של שמואל, חייל צעיר ממחלקתו של אבי, ניצול שואה שלא דיבר עברית, אשר נעלם בזמן מלחמת השחרור וכנראה מתחבא עדיין מהאויב בין הרי ירושלים, בלי לדעת שהמלחמה הסתיימה מזמן.

*

אפיקומן דאשתקד/ איתמר לוי
סיפור

"אבא, מצאתי את האפיקומן!" צעקתי בהתרגשות, אבל אף אחד לא שמע. הייתי לבד במחסן הספרים, וסידרתי ארגזים ישנים. אבא מת לפני חמש שנים, ואני כלל לא בטוח שהוא זכר שחסר לו אפיקומן.
מנהג האפיקומן גרם לי קצת בעיות בתור ילד בשכונה.
השתדלתי לא לדבר עליו.
כשהילדים האחרים היו מספרים מה הם קיבלו באפיקומן, אני הלכתי לקלוע לסל.
משום מה, נראה היה לי כי אצל כולם נהוג לשחק את המשחק הזה, של האפיקומן, בצורה לא נכונה.
פעם אחת סיפרתי להם מה עושים אצלנו, והם צחקו ואמרו שאנחנו טועים.
אצלנו, במשפחה שלנו, בבית שלנו, אבא היה קם לרחוץ ידיים, כמו שציוותה עליו ההגדה, ואנו הילדים היינו מתנפלים על האפיקומן, מחביאים אותו – מאחורי הספרים, מאחורי הכריות, בתנור, בכיס המעיל – וכשאבא היה חוזר מהאמבטיה עם חיוך מקסים, היה מתחיל משא ומתן על המחיר שעליו לשלם לנו, הילדים, כדי שנחזיר לו את האפיקומן, והוא יוכל להמשיך בקריאת ההגדה.
זאת הדרך הנכונה.
הילדים האחרים סיפרו שב'סדר' שלהם, המבוגרים מחביאים את האפיקומן, והם – הילדים – צריכים לחפש אותו, וכשהם מוצאים, הם מקבלים 'פרס' -מתנות.
היום, שעות ספורות לפני ה'סדר' של 2018, סידרתי כמה ארגזי ספרים במחסן. בין הספרים מצאתי מפה לבנה מקופלת, וכשפתחתי אותה ראיתי בה פירורים ושברים של מצה עתיקה.
"אבא, מצאתי את האפיקומן!" צעקתי, אבל הוא מת לפני חמש שנים.
במרץ 2002 חגגנו את ליל הסדר בביתי. לבני המשפחה החדשים ולאורחים היינו צריכים להסביר את הכללים שלנו למנהג האפיקומן, אך כשאבא קם לרחוץ את ידיו, כמו שציוותה עליו ההגדה, החלו הטלפונים לצלצל ולהודיע את הבשורות הנוראות על הפיגוע בנתניה.
היה ברור לכולם שלא נוכל להמשיך בחגיגה. אכלנו בשקט והתפזרנו, כל איש לביתו.
איש לא זכר את האפיקומן שילדיי החביאו בין הספרים, עד שאני מצאתי אותו כעבור 16 שנה.
אבא עוד לא יודע מה מחכה לו כשהוא יחזור מהאמבטיה עם החיוך המקסים שלו, ויבקש ממני את המצה כדי להמשיך בטקס.
הפעם, אני אבקש מתנה גדולה במיוחד.
חיבוק.