דף מידע מספר 50   

10 יולי 2014

 

החלוצות

נשים בארץ ישראל
1900-1948

חלוצות, פועלות, אמהות, מנהיגות, שומרות, מרגלות, אדריכליות, מחנכות, סופרות, משוררות, שחקניות, מוסיקאיות, כוורניות, סנדלריות, ציירות, רפתניות, רופאות.

~~~~~~~~~

אנו מפנים את תשומת לבכם למדור:
'אנו מבקשים את עזרת הציבור'
ובו הפעם בקשת עזרה מיוחדת במינה,
בנוגע לגורלם של שני צוללנים איטלקיים
במלחמת העולם השנייה!



יומניה של יהודית

בחורף 1983 נפטרה רבקה אופנהיימר לבית רוסמן בשיבה טובה בקיבוץ הזורע.
כאשר טיפסו נכדיה לעליית הגג של הצריף בו גרה קרוב ל-30 שנה, וחיטטו בין החפצים האישיים שנערמו שם, מצאו קופסת קרטון ישנה, ובתוכה כמה פנקסים. תחילה חשבו להשליכם בגלל מצבם הרע, אולם הצצה קצרה לתוכם הבהירה להם כי מצאו אוצר!

היו אלה יומניה [1940-1946] של אמם יהודית אופנהיימר-אדלר שנפטרה 22 שנה קודם לכן!

  15.8.1940  מחנה עבודה בעין השופט

 אני יושבת בחדר הקריאה וקוראת עיתון. כל העמוד הראשון מלא ידיעות מן המלחמה. אותן הידיעות כתמול שלשום  - עשרות ומאות אוירונים גרמנים  הופלו. קרבות פה ושם. הפצצות על מחסני נשק, בתי זיקוק, בתי חרושת בגרמניה וכו'. כבר ימים אחדים כותב העיתון על סומליה הבריטית ומוריד את ערכו האסטרטגי מאד. כנראה עוד מעט יצטרכו האנגלים לוותר על ארץ זו. צחוק עולה על שפתי בקוראי אותו, צחוק מתוך כאב. צחוק כואב על שגעונו של העולם. 

 
יומנה של יהודית
 

בעבודה אני רואה את ילדי הקיבוץ, ילדים בני שלש, ארבע חמש שנים. כולם שזופים ויחפים. הולכים הם, רצים, שרים, שמחים, מספרים לטוביה על ביצי היונים שלהם, על עכביש גדול שמצאו ועוד. ורגש של אושר מתעורר בלב. ילדי המולדת, כמה טוב להם פה בטבע, בדרור. ואני נזכרת בילדי העיר כמה אינה בריאה סביבתם. ביחוד באזור חיפה. הילדים עצבנים וכל שיחתם אך ורק על המלחמה, ההפצצות, המקלטים וכו', ממש כגדולים. ואיך מזדעזעים הם מכל רשרוש או דפיקה מרוב עצבנות. את הטבע אינם מכירים, חיים רחוק ממנו בעיר, בבית, ומסביבם רק אנשים גדולים, המשפחה.


 בשבת טיילנו לרמת השניים לזלול תפוחים. הלכנו ששה חברים בשורה אחת ובצעד.  שירה עליזה פרחה מפיותנו כל הדרך וכל שיר מזכיר משהו - מחנה שעבר, טיול יפה, פעולה או כדומה, הוא מזכיר את הזמן והמקום שלמדוהו או ששרו אותו שם. הנוף מסביב נפלא, הרי אפרים ומרחוק הכרמל. מאחורנו עין השופט. אנו צועדים, כמה קל ללב, כמה נעים כך לצעוד ולשיר. רק עכשיו אני רואה כמה חסר הווי במחנה. כמה חסרים הערבים היפים של שירה משותפת ונגינה.  
יהודית אופנהיימר-אדלר

 18.8.1940

הוי מה טוב ומה נעים לכת אחים יחדיו! יפה כך לטייל בארץ קבוצה של 20 חברים וחברות במצב רוח טוב ובשירה. כמה יפה נוף הכרמל והשומרון בעליית השמש, בשקיעתה ובליל ירח. טיול כזה מוסיף כל כך הרבה לחיי החברה, הוא מלכד אותה, מעורר את החברה מתרדמתה ונותן לה מרץ חדש, מקשר חבר אל חבר.

23.8.1940 קרית ביאליק

             דב מת ...
ביום רביעי בערב קבלתי את הידיעה, ותכף הלכתי לדליה להודיע את זה לחברים  הנמצאים שם. הירח עלה אדום ומלא מאחורי ההרים. נדהמת עמדתי והסתכלתי  ביופי הזה. אבל רק מחשבה אחת ניקרה בלי הרף במוח - דב איננו... והנה אני רואה אותו לפני, את הבחור הגבוה עם התלתלים. הבחור העליז והרציני כאחד, שידע לשיר כל כך יפה. הנה אני רואה בכיתה, בחדר האוכל, בחדר ובעבודה בגן. הוא אהב לעבוד ועבד טוב. אף אחד מאתנו לא יכול היה להתחרות אתו בחפירה. והנה אני רואה אותו גם בטיול בפסח הולך ושר בראש השורה עם חברו. המוח איננו תופש שלא אראהו עוד. למחרת נסענו ליגור ללוויה. כל המשק קודר ועצוב. הנה הביאו את הארון. בכי נשמע מתוך החדר. הנה אני רואה ראש מתולתל מציץ מבין האנשים ונדמה לי שזה דב. אינני תופשת שהוא איננו עוד. אנו עומדים לפני הקבר הפתוח, מורידים את הארון.. ובו דב. אני רואה את אסף חברו לפני. פניו חוורים, שפתיו הדוקות ועיניו תועות אי שם בחלל העולם.. מתחילים לכסות את הקבר... פה קוברים אדם אשר עוד אתמול היה אתנו, שר אתנו, למד אתנו, עבד אתנו... מחשבה עוברת במוח כברק - כך גם יקברו אותנו, את כולנו שעומדים פה וקוברים אח, חבר.

זהו הסוף, זהו סוף החיים עלי אדמות, מי ישורנו? מי חושב עליו? וטוב שאין אנו חושבים בקביעות על המוות, כי אז לא היינו חיים כלל. אין אדם יכול לחיות במחשבה הזאת, אני עובד, דואג, לוחם, והתכלית - המוות. אין אנו תופשים מהו. הוא מעורפל, רחוק כל כך מאתנו, אולם הוא יכול לבוא בחטף. יש אנשים בעולם אשר כל ימיהם מפחדים מפניו, וזה ממרר את חייהם שהם כל כך אוהבים אותם. המוות בוא יבוא אם נפחד מפניו ואם לאו. 
גמרו לכסות את הקבר, הניחו זרי פרחים עליו, שקט מסביב, דממה... את דב כבר לא נראה, לא נשמע כבר את קולו, הוא מת... המוח איננו תופש זאת, רק הלב מרגיש כאב עמוק וצורב.....

   אתמול עמדתי על הכביש ביגור וחכיתי לאוטו. בעמדי כך הקשבתי לשיחתם של ארבעה נערים בגיל 14-15 שנה. שיחתם נסובה על הצבא, החיילים, האוטומובילים וכדומה. כל אחד התפאר מגבורותיו בטרמפים ועוד. שניים  משוחחים ושלישי שורק שיר אנגלי. ושוב הם מדברים על האנגלים והצבא, על בחורות ועוד. כמה ריקנים    בחורים אלה. מחשבה מעמיקה או שיחה רצינית אינם מכירים, רעיונות ההגשמה ובנין הארץ רחוקים מהם. כל  שאיפתם היא להדמות לאנגלים ולהכנס לצבא ולהראות גבורות. כך הם נערים ונערות רבים בערים. חבל...   צריך לתקן זאת. לפקוח את עיניהם של אלה ולעשותם למועילים למולדת... רק דיבורים נבובים בפיהם אבל המעשה רחוק מהם. אני רואה מה גדול ערכה של התנועה ומה רב כוחה להפוך נערים כגון אלה לחושבים ומגשימים. אנו צריכים להרחיב את התנועה ולהכניס את הנוער הזה לתוכנו.


יהודית [במרכז התמונה]. הנהגת השומר הצעיר 1944-5.

 עד אתמול הייתי במחנה בקיבוץ צעיר. כמה יפים החיים השיתופיים האלה. ויפים היחסים החברותיים בקיבוץ.  חזרתי הביתה לקרית ביאליק ואני רואה את האנשים פה. כל משפחה מתכנסת בתוך עצמה וכמה קטנוניים חיי  משפחה אלה, כמה יומיומיות הדאגות. הכל מסתובב על הציר - הכלכלה והכסף. לא הייתי יכולה לחיות כך  לעולם. והאנשים אשר אינם יודעים עברית או גם אלה אשר יודעים את השפה ובכל רוחם נשארו גרמנים, כמה רחוקים הם מן המציאות, מן החיים בארץ. הם מביטים על הכל מתוך הפרספקטיבה של גרמניה לפני עלות היטלר לשלטון. כמה השתנה מאז כבר הכל והם אינם מבינים זאת. בכל נימי נפשם הם תלויים בימים ההם, וכל מושגיהם הם לפיהם. רק דור חדש, צעיר ומושרש במולדת יוכל לבנות את ארץ ישראל אמיתית, וליצור רוח ארץ ישראלית אמיתית.   

  26.8.1940 יגור 

אחרי הפסקה של חודשיים כמעט התחלתי שוב לעבוד בגן. כמה נעים שוב לעבד את האדמה ולטפל בשתילים. כל כך טוב לעדור ולהרגיש איך שהאדמה נשפכת ע"י העדור, כה טוב לשתול ואחר כך לדאוג לשתילים, לאבקם ולהוריד את כל המזיקים בל יחלו. איזה רגש נעים זה להרגיש את האדמה הפוריה בידיים, אין עבודה אשר נותנת לי סיפוק יותר גדול מעבודת הגן.

 
   

27.8.1940 יגור

בין יגור ושער העמקים ישנם סכסוכים בנוגע לגבול שבין שני המשקים. הסכסוכים קיבלו לעתים אפילו צורה של הרבצות. מכוער ומעציב הדבר ששני משקים שכנים לא יוכלו לחיות בשלום ושיהיו ביניהם סכסוכי קרקע, ממש כמו לאיכרים בחוץ לארץ. לא צריכים להשמע בתוך הקיבוצים דברים על קיבוץ שכן כאשר שמעתים אמש. אתמול היה מאמר בעיתון על האיחוד. הכותב אומר בדבריו שאין צורך בפרוגרמת מינימום באיחוד. אינה צריכה להיות גם אובטונומיה למפלגת המיעוט בתוך המפלגה המאוחדת. צורתה וכוונתה יקבעו ע"י תוצאות רוב דעות חברי המפלגה. אין אני מבינה איך מפלגה קטנה יכולה להתאחד עם מפלגה גדולה מבלי להתבולל בתוכה לגמרי. ומפלגה  אשר יש לה היסטוריה, כיוון, ודרך פוליטית, בקצור - חיים עצמאיים אשר נוצרו במשך שנים רבות, אינה יכולה לוותר על כל זה רק לשם האיחוד.

  8.9.1940 קרית ביאליק

"אל יבנה הגליל" .... שירה אדירה פורצת מפיות כל החברים וכולם, הנוער וחברי הקיבוץ יוצאים במחול ההורה. רוקדים עד כלות הנשמה. הורה, קרקוביק, פולקה, צ'רקסיה וכו'. הגרון כבר צרוד מן השירה, והחולצה רטובה מזיעה. רוקדים, רוקדים, אין מחשבה בראש. האדם רק מרגיש, מרגיש זרם חדש של כוח, של מרץ נכנס לתוכו וממלא את כל אבריו. העיניים מבריקות והלחיים לוהטות.  מרץ, מרץ, מרץ.....

אנשי הקיבוץ בני השלושים כמו הצעירים רוקדים עד להשתגע. וכה טוב כך להיסחב במחול בהתלהבות החברים - "הריקוד העול פורק" - יפה הייתה מסיבת הסיום של המחנה עם קיבוץ עין השופט, ויפה ההורה הסוערת.


יהודית [רביעית משמאל]. הנהגת השומר הצעיר 1944-5.

7.11.1942  קרית ביאליק

 

התחלתי לעבוד שוב בגן, בחקלאות. ומה נפלאה ההרגשה. צועד האיכר אחרי המחרשה. מושכות הפרדות בכבדות, השרירים נמתחים, הסכין נעוצה באדמה הקשה ומפלחת אותה. חומים, רטובים ומעלים ריח טוב של אדמה נשפכים הרגבים, ותלם אחרי תלם צועדות הפרדות, צועד האיכר ונחרשת האדמה. וכה נעים לטפל בשתילים הרכים, לעדור ולחפור, לחרוד להצלחה, להגן מפני מזיקים ומחלות. וכה מספקת העבודה בשדה.       

הייתה ועידת מפא"י. יותר ויותר בולט הפילוג שבמפא"י בין הקו השליט והאופוזיציה. זוכרת אני עוד את השיחות עם בת שבע על הויכוחים בין הקו השליט והאופוזיציה, זוכרת אני גם עוד את הויכוחים סביב ועידת מפא"י האחרונה לפני שנה וחצי בערך, ואת החוברת שהוציאה האופוזיציה. אבל אז היו הויכוחים עוד במסגרת המפלגה ולא חרגו מתוכה, מן החוץ לא ידעו עליהם כמעט. אולם עכשיו החריף הפילוג הרבה יותר, אולם האופוזיציה אינה מופיעה כראוי עם כל דרישותיה, הם פורמליים כל כך עד שמן החוץ לעתים שואלים האם בגלל דברים קטנים אלה יש פילוג במפלגה?

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

אביה של יהודית, פריץ זאב אדלר עלה לארץ מגרמניה במרץ 1933. בנובמבר אותה שנה הצטרפה שאר המשפחה. תחילה גרו בחיפה ולאחר חצי שנה בעיר גנים (סמוך לקרית אתא), הם היו בין מייסדי קרית-ביאליק. 


יהודית, הוריה ובעלה יוחנן

פרקי היומן הם מהתקופה שבה הייתה יהודית תלמידה בבית הספר
ביגור, ובאותו זמן הייתה חברה בקן השומר הצעיר בקריית חיים. לאחר תום תקופת לימודיה הייתה במשך שנה וחצי חברה בהנהגה הראשית של השומר הצעיר, ובהמשך חברת קיבוץ הזורע, בו גם הקימה את משפחתה עם יוחנן אדלר.

הצריף שבעלייתו נמצאו היומנים נרכש על ידי יוחנן בראשית שנות ה-50 בגרמניה, והורכב במקומו במרכז הקיבוץ הצעיר (הקיבוץ עלה על הקרקע בשנת 1936).

בתאריך 25.05.1961 נפטרה יהודית לאחר שהוכשה מנחש צפע, בעת שעבדה במשתלת קיבוץ הזורע.
 
 


אני מרגלת?

ב-20 בינואר 1946 פרץ כוח קטן של הפלמ"ח [ששה לוחמים ולוחמת אחת] למחנה הראדאר הבריטי שעל הכרמל, שתפקידו היה לזהות ספינות מעפילים. הלוחמים הנועזים בפיקודו של 'התרנגול', הניחו עשרות ק"ג של חומר נפץ מחוברים למנגנוני השהייה, והצליחו לחמוק מהמחנה מבלי שאיש ירגיש בהם. למתבונן מהצד דומה היה כאילו מכירים הלוחמים את המתקנים בעל פה, ויודעים במדויק את מקומו של כל אחד.

 כמה חודשים קודם לכן שכרה משפחה יהודית בית ערבי המרוחק כמה עשרות מטרים בודדים מגדר המחנה הבריטי. אב המשפחה, וולטר, רופא ופעיל ציוני, ממייסדי מגן דוד אדום בחיפה, ששימש כנהג משאית ב'הגנה'. האם, רות, שבין עיסוקיה הייתה מורה לאנגלית ועם תלמידיה נימנו סטודנטים מהטכניון, ובנם אלי בן ה-11 שנהג לשחק בחצר הבית עם כלבו 'פוק'. השומרים הבריטיים מעבר לגדרות התייל, הכירו את זוג ההורים ואת ילדם הצעיר, ולא חשדו כלל כי מדובר בסוכנים של 'ההגנה', העוסקים באיסוף חומר מודיעיני על המחנה.  
רות/ רינה

אלי הצעיר אילף את כלבו לרוץ אחרי כדור הנזרק למרחק, ולהשיבו אליו. כאשר היה הכדור חודר - כאילו במקרה - למחנה הבריטי, הניחו החיילים לכלב ולפעמים אף לבעליו להיכנס למחנה כדי למצוא את כדור המשחק. אנשי הצבא לא הבחינו כלל, כי הנער עסוק במדידת המרחקים בין המבנים השונים של המתקן הצבאי, במצוות אמו. לו הרימו את מבטם לעבר דירת המשפחה, יכלו היו לראות את אמו של אלי, ואת תלמידיה הסטודנטים, עוסקים בתצפיות ובאיסוף פרטים על חיי היום יום של החיילים.


סוכני ההגנה - האם ובנה

רות צוקר נולדה בגרמניה בשנת 1915. לאחר עליית הנאצים לשלטון עלתה רות ארצה, והיא בת 19. ארוסה וולטר, רופא שיניים ומנתח פה ולסת, עלה לארץ לפניה, ורות נאלצה לעלות בדרך בלתי לגלית כדי להצטרף אליו. בגיל 22 החליטה רות להתגייס לתנועת המחתרת. האיש שגייס והשביע אותה, נחמיה, החליט לצירף אותה לשירות הידיעות של 'ההגנה', לאחר שנודע לו כי היא שולטת בגרמנית, אנגלית וצרפתית. רק כעבור זמן התברר לרות כי האיש היה נחמיה ארגוב, שיהיה בעתיד שלישו הצבאי של בן גוריון.
מפעיליה במחתרת דרשו ממנה להחליף את שמה לרינה, לשנות לחלוטין את סגנון חייה ולהתיידד עם הפקידות האנגלית הבכירה בארץ ישראל, כדי לנסות ולדלות מהם ידיעות.

 

מתוך הספר

- "את ממש הטיפוס האידיאלי בשבילנו?"
- "מדוע" שאלתי.
... -"מפני שאת נראית מאוד תמימה. יש לך עיניים בהירות וחולמניות, ואת קטנה  וחמודה ומאוד אירופאית. מי יחשוב אותך למרגלת?"
אזרתי אומץ: "אתה מרשה לי וידוי אישי?... אני חושבת שאני בכלל לא מתאימה להיות מרגלת."

 

 
להזמנת הספר לחץ על חזיתו

  ... - "ראשית כל את צריכה להפנים, עמוק בלב, את התחושה שאת אחת מאתנו, ואחר כך תצטרכי למחוק את התחושה הזאת, ולשכוח אותה לחלוטין. הקשרים שלך אתנו, ואף היותך יהודייה, צריכים להעלם כליל... נדרוש ממך להתיידד עם האנגלים ולא לגלות כל סימן של אהדה ליהודים... את צריכה לנסות להשתלב בחברה האנגלית. עלייך להגיע לכך שהאנגלים יבקרו אצלך בבית וירגישו שם בנוח... ראשית כול יזמינו אותך לכל קבלות הפנים הרשמיות של הפקידות האנגלית הבכירה. יש בינינו חברים שברשותם דרכונים אנגליים, וגם כאלה הידועים כידידי האנגלים. הם ידאגו להזמין אותך, ואחד מהם ילווה אותך. תפגשי גם יהודים וערבים שיתחילו לפלרטט אתך...מה לא עושים למען המולדת? 

 



ג'ניה - חלוצת האדריכלות בארץ ישראל

ג'ניה אוורבוך נולדה בשנת 1909 ברוסיה. בגיל שנתיים עלתה לארץ ישראל עם הוריה וגדלה בתל אביב. היא למדה בגימנסיה הרצליה, ומאוחר יותר נסעה ללמוד אדריכלות באיטליה ובבלגיה. בשנת 1930 שבה ג'ניה ארצה, והפכה להיות אחת מחלוצות התיכנון האדריכלי בארץ ישראל. ארבע שנים מאוחר הגישה את הצעתה בתחרות לתיכנון כיכר מרכזית על שם צינה דיזנגוף.
בתאריך שלושה בספטמבר 1934 הכריז מ"מ ראש עירית תל אביב על הזוכים בתחרות. הזוכים במקום הרביעי והשלישי קיבלו פרס של 20 לא"י. במקום השני זכה הח' אניקשטיין שקיבל לידיו 40 לא"י. ובמקום הראשון בסך 70 לא"י ובתהילת עולם זכתה הגב. אוורבוך.

   
מימין: תוכנית הכיכר של ג'ניה אוורבוך, משמאל: תצלום אווירי של הכיכר

"הצורה המעוגלת של הכיכר מובלטת יפה על ידי הקווים האופקיים המודגשים בחזיות הבניינים. באמצע הכיכר הציעה הזוכה בפרס לסדר גאראג' לטכסי ולאבטומובילים פרטיים. הגאראג' יסודר בתוך האדמה, והגג מורם מעל פני הכיכר כדי מטר אחד. ההרמה הזאת של הגג העגול מדגישה עוד יותר את צורת הכיכר". [מתוך - 'ידיעות עירית תל אביב' נובמבר 1934]

ג'ניה אוורבוך תיכננה בניינים רבים, ביניהם איצטדיון המכביה, כפר הנוער הדסים ועוד. לאחר בניית בית הכנסת בקיבוץ עין הנציב נודע כי ג'ניה אוורבוך היא האדריכלית הראשונה בעולם שתיכננה בית כנסת.


רח' אבן גבירול, ירושלים. תיכנון: ג'ניה אוורבוך

בשנת 1924 רכשו בני הזוג הצעיר רחל ויצחק מגרש ברחוב אבן גבירול 10, בשכונת רחביה בירושלים. כיוון שלא נשאר להם כסף לבניית בית, התגוררו השניים בצמד צריפים אוסטרליים שהונחו על המגרש. בצריפים התגוררו גם הוריו של יצחק והוריה של רחל. כעבור כמה שנים הגיעו הזוג להסדר עם קבלן לבניית בית מגורים במגרש, ובתמורה קיבלו רחל ויצחק את הקומה הראשונה. על שארית המגרש הקימה רחל את 'משק החלוצות' - בו העבירה קורסים לחלוצות שהגיעו לארץ ורצו ללמוד חקלאות.
בשנת 1940 החלה בניית מבנה בין שתי קומות במגרש ברחוב איבן גבירול. המבנה החדש נועד לשמש כמקום לינה לעולות חדשות שבאו לארץ ישראל ולעבוד לחקלאות. העולם החדשות קיבלו במקום גם הכשרה מיקצועית.
את הבניין תיכננה חלוצת האדריכלות בארץ ישראל - ג'ניה אוורבוך, והוא נקרא עד היום - בית החלוצות.
הזוג הצעיר - בעל המגרש - הם רחל ינאית בן צבי ויצחק בן צבי נשיאה השני של מדינת ישראל.  

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

תודה לברק על הרעיון



סיפורה של מלה

אנחנו פותחים מדור חדש, בו נבחר בכל פעם מלה הקשורה לנושא דף המידע, ונרחיב עליה מעט. מה משמעותה, כיצד נוצרה, מתי השתמשו בה לראשונה וכו'.

חלוץ : ז'. 1. העובר לפני המחנה, ההולך בראש. 'והחלוץ הולך לפניהם' [יהושע, ו, יג]. 2. ראשון לכיבוש, למפעל, להעפלה וכדומה: הביל"ויים היו מחלוצי ההתישבות החדשה בארץ ישראל. חלוצי המדע. 3. כינוי לצעיר שעלה לארץ ישראל להגשמת שאיפתו הציונית - לעבוד בה ולהשתתף בבנינה [על שם ההסתדרות בשם זה 'החלוץ' המכשירה את חבריה בני הנוער לעלייה לארץ ישראל ולעבודה בה]. [חלוצה, חלוצים, חלוצי-, חלוצות]

מתוך: מילון חדש מנוקד ומצוייר/ אברהם אבן שושן

 
מורה דרך מצוין לבירור ספיקות בענייני לשון.
להזמנת הספר לחץ על חזיתו

חלוץ ומשוי. עתונינו הודיעו על 'צי החלוץ', שהוציא מתעלת סואץ את שברי האניות שטובעו שם. עיקר לשון חילוץ הוא הצלה מצרה, או - 'חילוץ עצמות'. אמנם, יש בתורה גם 'וחלצו את האבנים', אך מן המים אין חולצים, אלא מושים או שולים. בדרך הטבע יש לומר, אפוא, שהאניות נמשו, ולא נחלצו גם לא חולצו. הצי העוסק בכך הוא צי המשיה [או המישוי], ולא צי חלוץ. בדור הקודם, בימי חלוצים והסתדרות 'החלוץ', לא היו העתונאים מרשים לעצמם להשתמש בחלוץ לענין משיה מן המים. עכשו, שלא זכינו, וקרן החלוץ ירדה, - יש לנו בעתונים 'אניות חלוץ' וגם 'צי חלוץ'. אך כדאי שאחד העתונים ייחל. ל'מבצע' זה של חילוץ חלוץ ממשמעות שאינה הולמתו.

מתוך: יד הלשון/ יצחק אבינרי



פינת המציאות

ראו מה נפל מתוך הספר 'אשה ואם בישראל', אותו לקחתי לקרוא כהכנה לדף המידע. את הספר כתבה יהודית הררי, והוא עוסק בנשים פעילות בחיי האומה מתקופת התנ"ך ועד שנת העשור למדינת ישראל. ואכן, בתוכן העניינים גיליתי כי יש בספר חומר על שחקניות תיאטרון, סופרות, מורות, ציירות, מוסיקאיות ועוד. בפרק 'כיבוש עבודה ותוצרת עברית' יכולתי לראות מאמרים על שרה מלכין, חנה צ'יזיק, רחל כצנלסון שז"ר, דבורה דיין ועוד. בין שאר הדמויות היה שם מאמר על הנרייטה סאלד. החלטתי לקרוא עליה ואולי לכתוב על חלוצת החינוך בארץ ישראל?
בעמ' 367 חיכתה לי חוברת על הנרייטה סאלד, שאלמוני השתמש בה כסימניה.

הייתה זאת חוברת בהוצאת הקרן הקימת לישראל, בעריכת אליעזר טירקל, שיצאה לאור בשנת 1960, במלאת 100 שנה להולדתה של 'הנרייטה סאלד - אם הנוער'.  'מלאכתי היא מלאכת אם הדואגת לצרכי ילדיה ולעתידם' כך היא מצוטטת בשער החוברת.
"בגיל שש עשרה כבר היתה מורה," נכתב עליה במאמר הראשון - 'חיי הנריטה סאלד', "ומאז הקדישה את כל חייה לעבודה חינוכית... היא ייסדה את אירגון הנשים הציוניות 'הדסה'... היא עמדה בראש עליית הנוער, הצילה אלפי יהודים רכים ממוות בטוח ונתנה להם בית ומשפחה בישראל.'
לאחר קורות חייה ותולדות 'עליית הנוער', בא 'חיבורו של נער מוצל', כנראה אחד מתוך אותם אלפים שהנרייטה סאלד דאגה להצלתו:

 "אני רואה את התמונה שלך, ואני נזכר במה שסיפר לנו שמואל, הוא המדריך שלנו. הוא אמר לנו כי היית אמא לכל הילדים שבאו אליך. ועוד אמר שהייתה לך סבלנות לשמוע כל אחד ואחד... רציתי לבקש ממך, שאם את אמא לכולם, תהיי גם בשבילי אמא. נכון שחנה היא טובה אלי. אני בא כמעט כל יום אל חדרה... פעם קראתי לה 'אמא', אז עוזי אמר לי שהיא לא אמא שלי.
עכשיו, כאשר שמואל סיפר לנו שאת אמא של כולם, אני רוצה שאת תהיי אמא בשבילי, אז בוודאי כל הילדים היו אומרים 'זאת היא אמא
 
אל מול תמונתה

של נחום', והייתי משחק אתך ואת היית הולכת אתי בשבתות - אנחנו רק שנינו - והיית מספרת לי על פרחים ועל חלומות ועוד.
אבל שמואל אמר שאת לא חיה.
אני ספרתי זאת רק לעצמי ואולי גם אחלום עליך, כי בחלום, כך אמר שמואל, גם את יכולה לבוא, ואני אחלום עליך.'

בסוף החוברת מופיעים דבריה של הנרייטה סאלד לילדים אותם כל כך אהבה:

 

"ילדים יקרים,
בימים ההם, כאשר הייתי צעירה כמוכם, המקשיבים לקולי היום, טלפון טרם היה בארץ, לא אוטומוביל, לא אוירון, אף לא רדיו. ועתה, כאשר זקנתי והגעתי לגבורות, כפי שקרא דוד המלך לגיל השמונים, זכיתי תודות לאמצאה מופלאה להשמיע את קולי באוזניהם של אלפי ילדים וילדות, נערים ונערות הנפוצים בכל קצווי הארץ הזאת.
עיניכם הרואות מה רבו ומה נפלאו השינויים שבאו לעולם בשמונים שנות חיי. אולם דבר אחד נשאר קיים ועומד ויד הזמן לא פגעה בו, כמלפנים כן היום, אנשים נדיבים ונשים נדיבות עוסקים במעשים טובים..."

מגירותיי מלאות בחפצים שאני מוצא בתוך הספרים. בביתי אני מחזיק אלבום מיוחד ובו שטרות כסף, אותם מחביאים אנשים בין הדפים. יש לי שטרות מסין, וממצרים, ומארצות הברית, ומטורקיה, ומירדן, וכמובן מישראל. אחד מהשטרות נושא את דיוקנה של הנרייטה סאלד.

  
עיצוב: פול קור ואדריאן זנגר 1973

השטר שיצא לאור באמצע שנות ה-70', הוא אחד מסדרה של שטרות הנושאים על חזיתם תמונות של גדולי האומה: משה מונטיפיורי, חיים וייצמן, בנימין זאב הרצל, דוד בן גוריון, זאב ז'בוטינסקי והנרייטה סאלד. למרות האישים המכובדים, נושא הסדרה הוא דווקא שערי ירושלים. בצדו השני של השטר  מופיע 'שער האריות'. מאחוריה של 'אם הישוב', ניתן להבחין במבנה בית החולים 'הדסה' בהר הצופים בירושלים, שסאלד הייתה מהיוזמים לבנייתו.
 




 

חלוצות

[כמה עובדות טריוויה על חלוצות מתוך הספרים]

 
 
 
 
 
 
לחיצה על תמונת החלוצה, תחשוף את זהותה.

הידעת כי חברי הקבוצה בדגניה וכינרת היו מקבלים משכורת חודשית מהמשרד הארץ-ישראלי, אך הפועלות החברות לא נזכרו כלל בחוזה שנחתם בין המשרד לבין הקבוצה. כאשר הביעו הפועלות את התנגדותן לקיפוח, נאמר להן כי עובדות המטבח אינן שייכות למשרד הארץ-ישראלי, אלא הן הפועלות של הפועלים, וצריכות לקבל את שכרן מהאוכלים במטבח.

הידעת כי בשנים הראשונות של הקבוצות בארץ ישראל לא הוענקה לנשים חברות מלאה בקבוצה.  נאסר עליהן להשתתף באסיפות, ולהצביע על החלטות הקבוצה.

הידעת כי בתשרי תרע"ט [1919] כתבו חברות 'השומר' מכתב לחברי הארגון, בו הן תובעות מעמד שווה וזכויות שוות לחברות. 'אנחנו הצעירות העובדות כבר שנים אחדות אתכם יחד ונמצאות תמיד אתכם במצבים הכי קשים. איננו רואות לפנינו אפשרות להמשיך הלאה את עבודתנו באותה הצורה...'על המכתב חתומות עטרה שטורמן, יהודית הורוביץ, ודבורה דרכלר, שנפלה כעבור שנה בתל-חי.

 הידעת כי הסופרת יהודית הררי הייתה בין מייסדות 'אחוזת בית'. החל משנת 1919 שימשה יהודית כמורה בסמינר לוינסקי. היא ניהלה את בית הספר לדוגמא - 'גאולה', ואת בית ספר 'בלפור'. היא הייתה חברה במרכז הגננות, ומרכז המורים, וב-'חובבי הבמה העברית'. היא פירסמה מאמרים וסיםורים, ובשנת 1947 יצא לאור הרומן הראשון שלה 'בין כרמים'.

הידעת כי 'יום האם' נקבע בתאריך ל' בשבט, הוא יום פטירתה של 'אם הילדים' - הנרייטה סאלד.


הידעת כי את חדר האוכל של קיבוץ עין חרוד, ואת בנין קולנוע 'ארמון' בחיפה, ואת 'בית השעון' ברחוב הרצל, ואת הבנק ההולנדי והדרום אפריקאי ריצפו תשע החברות ב-'קבוצת המרצפות של יגור' בשנות ה-30'.


הידעת כי המשוררת פניה ברגשטיין הייתה פעילה בתנועת הנוער 'החלוץ הצעיר', ולאחר עלייתה לארץ בשנת 1930, הצטרפה לקיבוץ גבת. היא עבדה בקיבוץ באריזה, בהדרכת נוער ובתפירה.


הידעת כי לאחר מלחה"ע ה1- הקימה רחל ינאית בן צבי בירושלים את מפעלה החינוכי-חקלאי: משק פועלות, שהפך לחוות לימוד והכשרה חקלאית לנערות.

הידעת כי לאחר שעבדה מספר שנים כפועלת חקלאית, ונקשרה מאוד לעבודת האדמה, החליטה המשוררת רחל להתמחות באגרונומיה, ונסעה לשם כך לטולוז שבצרפת.

 



חלוצה מסוג אחר

 "השמעתם? הפועלים הערביים, העובדים בפרדסים של היהודים, הכריזו שביתה!" פרץ אלי נרגש לתוך הצריף.
"שביתה?! איפה?"
"כאן, במושבה, בבנימינה, חבר'ה, יש שביתת פועלים ערביים!" צעק בקול רם, כאילו כולנו חרשים. "הם שובתים ומבקשים מאיתנו סולידריות".

 

רות נולדה בשנת 1906 בורשה. כבר בגיל 16, בשנת 1922, השתתפה בהפגנה סוערת ואלימה לכבוד אחד במאי. המשטרה הפולנית הפעילה נשק חם ואלות נגד המפגינים.
למרות האיומים כי יגרשו אותה מתנועת 'השומר הצעיר' חזרה רות כעבור שנה להפגין ב-1 במאי. זאת הייתה תחילתה של דרך ארוכה רצופה הפגנות ומאבקים.
בשנת 1929 היא עלתה לארץ ישראל והצטרפה לקיבוץ. 

 

"מחר עלי להשכים לעבודה בלול. זה איננו הענף הראשון בו אני עובדת. כאשר באתי לקיבוץ, בסוף שנת 1929, היו לי קשיי קליטה בעבודה. סירבתי לעבוד במטבח או בקומונה [מחסן הבגדים]. התקוממתי נגד העבודות 'הנשיות'. למעשה הייתה זו תחילת המאבק האישי שלי לשוויון הזכויות של האשה."

כל הקורא את זכרונותיה של רות לוביץ' - 'בחרתי לחיות במאבק', מגלה את דמותה של חלוצה מסוג אחר. לוביץ', חברה בהנהגת המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בתנועת הידידות ישראל בריה"מ, בתנועת הנשים הדמוקרטיות בישראל, מאירה בסיפוריה צדדים לא מוכרים בחיי חלוצה בארץ ישראל לפני קום המדינה. חלוצה עם אידיאולוגיה אחרת ועם מאבקים וקשיים שונים לחלוטין.

 
להזמנת הספר לחץ על חזיתו

מתוך הספר 

 "בהיותי בעיר, הלכתי למסעדה שברחוב אלנבי, שקראו לה מסעדת הפ"צקים [פועלי ציון שמאל]. רוב הסועדים כאן היו מחוסרי עבודה. תפריטם היה: צלחת מרק גדולה כמנה ראשונה, וכמנה שנייה היו מזמינים צלחת מרק נוספת. הלחם ניתן חינם כתוספת למרק. הפועלים נהגו לשבת שם שעה ארוכה ולהתווכח בקולי קולות.
היה שם בחור גבה קומה, בלונדיני בעל עיניים כחולות. הוא פתח בשיחה אתי, אולי מפני שהייתי פנים חדשות במקום... הייתי עבור יאשה מאזינה למופת, והוא פיתח את השגותיו:

 'באים הבונצים של ההסתדרות וצועקים על הפרדסנים: גוואלד! אלו ציונים אתם? הפרדסנים עונים להם שהם מפסידים. תקראי בחוברת של הפרדסנים 'הדר' ותראי את החמסנים האלה: הרווח הנקי של הפרדסן הוא 36 לא"י לדונם, זה בדוק. והם עוד באים וצועקים שגורמים להם עוול... אולי יעניין אותך לדעת', המשיך יאשה במונולוג שלו, 'מה עושים הפרדסנים 'המסכנים' ומשפחותיהם? הם חיים להם חיים טובים בשוויץ, בפאריס, בלונדון. להם לא איכפת מי רעב: הפועל היהודי או הפועל הערבי.'

רות לוביץ' עדיין חיה באותו בית בו חיה כמעט כל חייה, בנווה צדק בדרום תל אביב. השנה ימלאו לה 102 שנים.



החלוצה והרכבת
 
מי מכיר? מי יודע?
 

האם ידעתם כי הקטר הראשון שנבנה בארץ, נבנה בשנות ה-30', ותפקידו היה למשוך אחריו קרוניות עמוסות תפוזים.   "מֶשֶך", הוא שם הקטר שהוזמן על ידי חברת יכין-חקל שבבעלותה היו פרדסים ליד קיבוץ נען, במטרה ליעל את עבודת ההובלה של תיבות הפרי מהפרדס לשווקים. בפרדסי יכין עבדו גם חברי נען. כדי להעביר את הפירות הבשלים אל תחנת הרכבת המנדטורית "ננה" ומשם לשווקים, היו פורסים, לקראת עונת הקטיף, מסילת ברזל צרה וקלה הניתנת לפירוק והרכבה מדי שנה.

עמית כתב לנו:
לפני כשנתיים היה לי הכבוד להיות שותף למחקר וגילויו מחדש של הקטר העברי הראשון (והיחיד ככל הנראה) , הקטר מקיבוץ נען.
מוביל המחקר, פול קוטרל ז"ל, איתר בזמנו איור מתוך מודעת פרסומת לבנק ברקליס-דיסקונט, אשר פורסמה בעיתון "אנגלו-ישראל טרייד", בשנות השישים, ובה מופיע הקטר והרכבת מאחוריו.
אשמח אם מי מקוראי "דף המידע של איתמר" יוכל לשפוך אור נוסף על האיור.
 
האם אתם יודעים מי אייר את המודעה?
האם נתקלתם בצילום המזכיר את האיור?
האם אתם מזהים את המקום/ האירוע/ האנשים?
 
 


המלצות להמשך קריאה

אם אתם מעוניינים להמשיך ולקרוא בנושא 'החלוצות', הנה המלצות לכמה ספרים מתוך אנציקלופדית המידע שלנו באתר:

         

         

         



חידת בולים בספרים

הוכחה לתרומתן החשובה של נשים בארץ ישראל, בראשית המאה ה-20, ניתן לראות בבולים הרבים שיצאו לכבודן ולזכרן. אנא זהו את גיבורות הבולים, ואיזה ספר/ים, מהספרים המופיעים למטה, קשור אליהן.

3 2 1
 6  5  4
 9  8  7

     
 12  11  10

הספרים

         

        The Szolds of Lombard Street / Alexandra Lee Levin 

       

 

פתרון החידה יופיע בקרוב במועדון הקוראים



אנו מבקשים את עזרת הציבור

הפעם יש לנו משימה קשה בשבילכם.
משימה קשה ומיוחדת במינה.
הפעם איננו זקוקים למידע היסטורי, איננו צריכים שתבדקו בספרים, גם חיפוש אחר פיסות מידע באינטרנט כנראה לא יעילו.
אנחנו כבר ניסינו הכול.
הפעם אנחנו זקוקים אך ורק לדבר אחד - למיקום קבורתם של שני צוללנים איטלקיים קפטן קרסי [Captain Chersi] והלוחם דל בן [P. O. Del Ben], אשר גופותיהם נפלטו לחופי ישראל, לאחר הטבעת הצוללת 'שירה' [Scire] בחופי חיפה במלחמת העולם השנייה בתאריך 10/08/1942.

הכול החל מהודעת דואר אלקטרוני שקיבלתי לפני כמה ימים:

לאיתמר, שלום רב.
אריה לובה אליאב כותב ככל הנראה בספרו
"הרוח לא יקח" על טיבוע הצוללת האיטלקית שירה בידי הבריטים במפרץ חיפה באוגוסט 1942. לובה שירת כתותחן בסטלה מאריס. רק שתי גופות של אנשי הצוות נפלטו לחוף והובאו לקבורה. האם לובה מציין בספרו היכן בדיוק נקברו השניים, כלומר באיזה בית קברות באיזור? תשובתך עשויה לפתור תעלומה המחכה שנים לפתרונה. תודה מראש וכל טוב,
חנן

 

כמובן שישבתי לקרוא את הספר כל הלילה, אך לאכזבתי לובה אליאב לא מזכיר כלל שתי גופות של אנשי צוות מהצוללת האיטלקית. הוא מספר אמנם על 'צוללת אויב המשוטטת בחוצפה מפליאה בקרבת מפרץ חיפה ומטביעה בזו אחר זו אוניות'. הוא מתאר את הפגיעה בה 'עשרות פגזים שנשלחו מהתותחים שלנו, תותחי המשחתות וכן פצצות אויר. פגז אחד מכל מטר העופרת הזה פגע בה ישירות... הצוללת טבעה, על כל אנשיה.' לובה ממשיך ומעביר אותנו שנים רבות קדימה כאשר הוא כבר קצין מילואים בחיל הים, וממשלת איטליה מבקשת את עזרתה של ממשלת ישראל באיתור הצוללת הטבועה - 'עזרנו בכל אשר יכולנו לאיטלקים החביבים שבאו לחיפה ועם ציוד מיוחד... והנה הגיע היום, והם איתרו את שרידי הצוללת והחלו לעלות את עשרות שלדי מלחיה לאונייתם.'
בבוקר התקשרתי לחנן וסיפרתי לו את שקראתי בספר. לבקשתי הוא שלח לי את כל הידוע לו על שני הצוללנים האיטלקיים הנעדרים:

תעלומת מקום קבורתם של שני לוחמים מהצוללת האיטלקית שירֶה

הרופא ד"ר מיכאל אֶלבֶר, חיפאי המתגורר ועובד כשלושים שנה בצפון איטליה, מספר: סיפור  הצוללת האיטלקית  שירה (Sciré) היה נהיר לי על בוריו עוד לפני לימודי באיטליה. החיפוש שלי החל בעקבות ביקור של  תועמלן תרופות במרפאה שלי בתחילת שנות ה-80.  
בשיחה שניהלנו טען שהצבא האיטלקי לא רדף את היהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה. עניתי לו שאיטליה, בעלת בריתה של גרמניה, הפציצה מקומות שלא היה להם קשר ישיר למלחמה כמו למשל תל-אביב וחיפה. כשהזכרתי גם את הצוללת שבאה לתקוף את נמל חיפה, הבחנתי  בחיוורון על פניו.  מיד שאל אם היה לי קשר ישיר או עקיף לפעולה שבסופו של דבר הביאה לטיבוע הצוללת. עניתי שאני יליד 1943, הצוללת רבת המעללים, שהאנגלים חיפשו אותה בנחישות זמן רב  טובעה בידי הפריגטה האנגלית איסלי בעשרה באוגוסט 1942, ולכן אין לי קשר אישי לפרשה - פרט לעניין ההיסטורי הטמון בכך. כשהזכרתי את שתי הגוויות שנפלטו לחוף גליה,  ההתרגשות שלו גברה, ואז סיפר לי כי אחי אביו, אג'יל קרסי,  הוא אחד משני הניספים שמקום קבורתם אינו ידוע וכן שסבתו, בת 90, אינה מוצאת מנוח, ומשאלתה היחידה לפני שתלך לעולמה היא לאתר את קבר בנה הבכור.

לאחר ימים ספורים חזר לבקרני כשברשותו העתקים משוכפלים של כל המסמכים שדנו בדודו ומקום קבורתו, השאיר לי אותם וביקש שארתם למשימת החיפוש. 
הסיבה ששני הצוללנים לא מצאו מנוחתם עם שאר צוות הצוללת נעוצה במשימה שהוטלה עליהם: לחדור לנמל חיפה על גבו של "חזיר". השניים היו  מחוץ לגוף הצוללת בשעה שהאנגלים תקפוה במטר פצצות עומק מאחר וידעו מראש על בואה. בספטמבר 1984,  אוניית החילוץ  האיטלקית אנטאו חילצה חלקים מהצוללת וכן את עצמותיהם של רוב אנשי הצוות שנלכדו. חיל הים שלנו סייע למחלצים האיטלקים.
חשבתי שבהזדמנות הזאת יזכרו גם את שני הקברים, אך זה לא קרה.
מייק אלדר, בספרו "שייטת 13"  עמוד 630, מזכיר  את הצוללת שירה ואומר בין השאר: "שתי גוויות של צוללים נפלטו ממנה והובאו לקבורה בבית-הקברות הנוצרי האזרחי בחיפה".  אני גם זוכר שקראתי בשנות החמישים את בטאון חיל הים שבו סופר על הצוללת האיטלקית ועל הכבוד האחרון שהעניק הצבא הבריטי לשני הצוללנים שהים פלט לחוף גליה, בבטאון נכתב שהם נקברו בטקס צבאי מלא בחיפה. אינני יודע מהיכן אלדר שאב את מה שפרסם בספרו, אך ככל הנראה הוא טועה. נוכחתי בטעות ברגליי. אחיינו של אג'יל קרסי ביקש ממני בכל לשון של בקשה לאתר את קברו בחיפה, לצלמו אם אפשר, ולמסור על מקום הקבר לסבתו.  ואכן, באחת מחופשות המולדת ירדתי לפאתיה הדרומיים של חיפה לבית הקברות הנוצרי שבחוף הכרמל, פקדתי את כל הקברים אחד אחד אך לא אג'יל קרסי ולא חברו היו קבורים שם. השומר הערבי של בית הקברות אמר לי שלא ידוע לו על השניים, ויעץ לחפש בבית עלמין נוסף בעיר התחתית לא רחוק ממוזיאון חיל הים לכיוון בת גלים, גם שם החיפוש לא נשא פרי. ישנו בית קברות נוצרי שלישי לא רחוק מממגורות דגון שבו חיפשתי ללא תוצאה חיובית, ייתכן שבחיפה יש עוד בתי קברות  נוצריים שאינני יודע את מיקומם המדויק. מכל מקום, כתבתי גם למשרד הבריטי ברמלה האחראי על בתי העלמין הצבאיים של בריטניה בישראל. גם מרמלה קיבלתי תשובה שלילית והפנו אותי למשרד הראשי בלונדון. זה האחרון הפנה אותי לרומא ושם היה רק החומר שהגיע מהצלב האדום בז'נווה ונמסר בשעתו לידי המשפחה האבלה, אך בפרטים שנמסרו לא צויין מקום הקבורה. (גופות שני החללים נפלטו לחוף גליה לאחר יומיים כשהם לבושים בחליפות אנשי צפרדע וזוהו על-פי הדיסקיות שענדו. הבריטים הודיעו לצלב האדום בז'נווה את שמות השניים והאירגון  דאג לידע את השלטונות ברומא ואת המשפחה). אגב, תועמלן התרופות יצא זה מכבר לגימלאות. במכתב הפרידה כתב שהוא אסיר תודה לי אף שלא הצלחתי למלא את בקשתו. אותנו תעלומה זו עדיין מסקרנת.  נודה לכל מי שיוכל למסור מידע כלשהו על מקום קבורתם של שני הלוחמים האיטלקים כדי שאפשר יהיה להודיע למשפחותיהם היכן קבורים יקיריהן. 

רשם: חנן  רותם

וכאן אנו מפנים את הבקשה אליכם: אנא שאלו את ותיקי הצבא, ותיקי חיל הים, ותיקי חיפה, ותיקי המשטרה -  מישהו הרי מצא את גופותיהם של השניים, מישהו דאג להם למקום קבורה. כל שאנו צריכים הוא צילום של הקברים אותו נוכל להעביר למשפחות באיטליה, המבקשות פיסת מידע יותר מ-60 שנה!

כתבו לנו!



האנציקלופדיה לספרים

       
לחיצה על הספר תחשוף את פרטיו באנציקלופדית הספרים. להזמנה - לחץ על 'בקשה לאיתור הספר'

בתקופה האחרונה, אנו עוסקים ביצירת קשר בין דפי המידע לבין מאגר המידע באתר האינטרנט של 'חנות הספרים של איתמר'. לאחר 50 דפים דו-חודשיים הצטבר אצלנו חומר עצום העוסק בספרים, סופרים, הוצאות לאור, בתי דפוס ועוד.
את כל המידע האדיר הזה, אנו מכניסים למאגר הספרים באתר.
מספיק לציין כמה דוגמאות, כדי לראות את המהפך והשינוי הגדולים העוברים על המאגר.
הקלידו למשל 'בין המשורר למדינאי' במנוע החיפוש באתר, ותוכלו למצוא חומר אותו פרסמנו בדף מידע מס. 2. הקלידו 'עפר ותשוקה' ותמצאו חומר שהתפרסם בדף מידע מס. 3, וגם 'גן גני ספר ראשון', 'מדינת היהודים', 'עיר וספר' ועוד.

       

לחיצה על הספר תחשוף את פרטיו באנציקלופדית הספרים. להזמנה - לחץ על 'בקשה לאיתור הספר'

השירות הזה הוא, כמובן, ללא תשלום. כל שאתם צריכים הוא לרשום במנוע החיפוש את שם הספר שאתם מחפשים. ניתן לבצע חיפוש גם לפי שם הסופר, ההוצאה לאור, שנת ההוצאה, ומילות מפתח. מחפשים ספרים על 'דרוזים'? הקלידו את המלה במנוע החיפוש, וחכו לתוצאות.



מיומנו של מאתר ספרים/
איתמר לוי

מהספר 'מיומנו של מאתר ספרים' נשארו 45 עותקים בלבד. הספר לא יודפס יותר במהדורות חדשות, כך שזהו הזמן להשיג לעצמכם עותק חתום וממוספר בכתב ידו של המחבר!

 
45 עותקים אחרונים!

הרפתקאות של איתמר בשיטוטים אחר ספרים אבודים. הוא מספר כיצד מצא ספר למלכה נור מירדן, כיצד מצא לחזי משדה בוקר את הספר "הקרן הירוקה" של ז'ול וורן בעברית [למרות שהספר לא תורגם אף פעם לעברית!] ועוד ועוד.
ספר זכרונות, 2000. כריכה רכה, 100 ש"ח
להזמנת הספר לחץ כאן

הרצאה

בהרצאתו 'מיומנו של מאתר ספרים' מספר איתמר כיצד הכול החל. הוא מתאר את הימים הראשונים לפתיחת השירות לאיתור ספרים, את תגובות האנשים, את הבקשות הראשונות שהגיעו.
ניתן להזמין את איתמר להרצאה בחוגי בית, בקיבוצים, ספריות ציבוריות ועוד.

לפרטים 04-6399749



הוצאת ספרים 'ספר זכרונות'

הוצאת הספרים 'ספר זכרונות' של 'חנות הספרים של איתמר' הוקמה בשנת 2000, כאשר פורסם לראשונה הספר 'מיומנו של מאתר ספרים'. הספר זכה להצלחה רבה, וכיום נמכרים העותקים האחרונים מהמהדורה השלישית של הספר. הוצאת הספרים שמה לה למטרה להדפיס מחדש ספרים שאזלו. בין הספרים שחידשנו ניתן למצוא את 'לימפופו'/ צ'וקובסקי, 'אוטוביוגרפיה בשיר וזמר' / נתיבה בן יהודה [כל העותקים נמכרו]. כמו כן, הדפסנו שתי מהדורות של משחק הקלפים 'רביעיות מהספרים' - משחק המושתת כולו על ספרי ילדים ישנים.


עותקים אחרונים! 

מיומנו של מאתר ספרים/ איתמר לוי

הרפתקאות של איתמר בשיטוטים אחר ספרים אבודים. הוא מספר כיצד מצא ספר למלכה נור מירדן, כיצד מצא לחזי משדה בוקר את הספר "הקרן הירוקה" של ז'ול וורן בעברית [למרות שהספר לא תורגם אף פעם לעברית!].
ספר זכרונות, 2000. כריכה רכה, 100 ש"ח
להזמנת הספר לחץ כאן

 

יהושע הפרוע/ היינריך הופמן

סיפוריהם המצחיקים-מפחידים של יהושע הפרוע, אלעזר האכזר, עזרא המפונק, גדי נדנדי, הזדים השחורים ועוד.
ספר זכרונות, 2002. כריכה רכה, 25 ש"ח
להזמנת הספר לחץ כאן

 

עולמו הקטן של דון קאמילו/ גוארסקי

מעשים ומאורעות מגוחכים המתרחשים בכפר איטלקי קטן, בין הכומר דון קאמילו ליריבו ראש הכפר הקומוניסט פיפונה.
ספר זכרונות, 2003. כריכה קשה, 65 ש"ח
להזמנת הספר לחץ כאן

 

דון קאמילו וצאן מרעיתו/ גוארסקי

המשכו של הספר "עולמו הקטן של דון קאמילו". המשך מעשיהם ומריבותיהם של הכומר דון קאמילו וראש הכפר פיפונה.
ספר זכרונות, 2003. כריכה קשה, 65 ש"ח
להזמנת הספר לחץ כאן

 

אחד עשר האלופים/ אדוארד בס

מעשה באיש עני ושמו בנקוצץ ואחד עשר בניו. האיש, אשר דאג לפרנסת בניו, אימן אותם משחר נעוריהם במשחק הכדורגל, ואחד עשר הבנים היוו את קבוצת הכדורגל של בנקוצץ אשר השיגה, ברבות הימים, את אליפות העולם.
ספר זכרונות, 2006. כריכה קשה, 65 ש"ח.
להזמנת הספר לחץ כאן

 

גן גני/ לוין קיפניס, ימימה טשרנוביץ

סיפורים ושירים לגיל הגן: רמי רם רץ לגן/ לוין קיפניס, בנות שתים/ ח. נ. ביאליק, כושי ונושי / ימימה טשרנוביץ. מעשה באפרוח שהלך לבקש אם אחרת / לוין קיפניס ועוד.
ספר זכרונות, 2006. כריכה קשה, 65 ש"ח.
להזמנת הספר לחץ כאן

כל הספרים חדשים, ולא ניתן למצוא אותם בחנויות ספרים אחרות,
אלא רק ב'חנות הספרים של איתמר'.




 

The Promised Book land

       

אם הספרים האלה מעוררים את סקרנותכם, מחכים לכם מדפים רבים בנושאים שונים באתר החדש שלנו באנגלית. לא מדובר בתרגום של האתר העברי, אלא באתר שונה לחלוטין, עם ספרים שונים, ועם סיפורים אחרים. מדובר באתר המרכז בתוכו ספרים באנגלית על ארץ ישראל, יהדות, שואה ועוד. האתר מתעדכן כל יום, ותוכלו למצוא בו מדורים שונים ומגוונים. האם כבר לחצתם היום על הכובע טמבל?

To the English site
למעבר לאתר לחצו על הסמל

במנוע החיפוש של האתר הקלידו Jerusalem, Haifa, Israel, History, Children, Mandat, או כל נושא אחר העולה על דעתכם, ומדף הספרים באותו נושא יופיע לפניכם.

The Promised Book Land is owned and run by Itamar Levy and Dorit Gani. Itamar is well known for locating out of print books and owns the Israeli "Itamar's Bookstore", Dorit has an academic degree in Hebrew Literature and has been working with Itamar for over ten years
The Hebrew website of Itamar's bookstore has thousands of regular customers, but throughout the years, we received many requests from people all over the world who cannot read Hebrew but are interested in our books and service. As a result, we decided to build this web site, which is aimed to be a homely, enjoyable and enriching place for every English reader who is interested in Israel, The Jewish people, Judaism and the Middle East. We promise to give each and everyone of you a personal treatment and hope to interest and surprise you with books and information that we update daily


מה בדף המידע הבא?

 

 

   

רוצים לנחש?

 
   



הערה חשובה
כל הציטוטים והצילומים המופיעים באתר זה באים למידע ולימוד בלבד.
אין הם מיועדים לשימוש מסחרי, וחלקם עשוי להיות כפוף לזכויות יוצרים.
אם מצאתם באתר זה קטע מילולי או צילום שהצגתו באתר זה עלולה להיחשב כהפרת זכות יוצרים -
אנא הודיעו לנו כדי שנוכל להסירם מיידית מהאתר.


חנות הספרים של איתמר

חיפה - נתן קייזרמן 4 טלפון: 04-6399749

http://www.itamar-books.co.il

צרו קשר
Itamar's Bookstore


http://www.itamar-books.com

Contact us



להסרה מרשימת הדיוור לחצו כאן