דף מידע מספר 65   

10 יולי 2014

 

דבר אל הקורא

 

את דף מס. 65 המוקדש לעדויות מהתופת,
אנו רוצים לפתוח בבקשה אישית:
בחרו לכם, לפחות פעם בשנה, ספר בנושא שואה לקרוא בו.
ספר מחקר, או עדות אישית. כאשר תסיימו את הקריאה,
העבירו את הספר לאדם אחר, ובקשו ממנו לעשות את אותו הדבר -
לקרוא ולהעביר הלאה!
כך תיווצר שרשרת אנושית של קוראים, אשר לא
תניח לנושא השואה להישכח.
אין זה רעיון שלנו.
על כריכת הספר 'כמו אבנים שותקות' עליו נספר בהמשך
הדף, מצאנו את הבקשה הבאה:

אנחנו מאמצים את הבקשה בכל לב!
לקרוא, ולתת לאחר לקרוא. לקרוא, ולתת לאחר לקרוא.
לקרוא, ולתת לאחר לקרוא.



 

יום השואה 2009

 
לפרטים נוספים על הספר לחץ על חזיתו
ההתעללות נמשכת
החיים בגיטו נעשו קשים יותר ויותר. פוגרום רדף פוגרום. ב-20 לנובמבר 1941 שוב הוקף חלק מהגיטו. הפעם סבלו דיירי הרחובות סטרסקיה, זמקוביה ועוד. 5000 יהודים הועברו בכיוון לטוצ'ינקה. ביניהם היו זקנים חולים שלא יכלו ללכת. ירו בהם במקום. ראיתי שיירות אלה וזינקתי עם בני לכיוון בית החולים. מרחוק ראיתי כי לא פגעו בעוברי הדרך שפגשו בגיטו. הפאשיסטים פעלו בדייקנות גרמנית. הפעם הייתה הפקודה לאסוף מספר קבוע מראש של קורבנות מרחובות מסוימים. כמהופנטת הסתכלתי באנשי השיירה הנידונים. בין הפנים הבלתי מוכרים, הכרתי את פניו של נוטקה ויינגוז. הוא הסתכל לצדדים בהפנותו את ראשו קמעה. הבנתי כי הוא בודק אפשרות לברוח, להסתלק, אך לא עלה בידו. לא הצליח. כל יום המציאו הסאדיסטים מה-ס"ד גזרות חדשות. פעם תפסו וחיסלו רק גברים. פעם רק נשים ולפעמים רק ילדים. נוסף לטלאי הצהוב הכריחו אותנו לתפור משולש מבד לבן על החזה ועל הגב, ועליו בספרות בולטות לרשום את מספר הבית בו אתה גר.

בשירות המחתרת בגיטו מינסק/ סופיה סדובסקי
פרק מהספר - 'עדות מימי חורבן ומרד'

העדויות האישיות מהשואה

לא בעובדות היסטוריות נעסוק הפעם, לא בתהליכים, וסיבות, ואירועים.
הפעם - נקרא את הסיפורים האישיים מתוך הזוועה.
הפעם - נקשיב לעד הבודד. ואלו השמות: נוטקה ויינגוז, סופיה סדובסקי, פאני סולומיאן-לוץ, אליעזר רבינוביץ, שמואל הכהן, הילדה הופרט, ארווין זונדרלינג, הילדה אקרט, שמואל [תומי] הולפרט, משה איתם [ג'ורקה], אליהו רובין, אילונקה מורבאי, שמואל פיזאר.

     

...הרעב גבר והלך. יום יום נורה אחד מכלואי הגיטו בשובו מנדודיו אחרי פת לחם. הגוויות נידלדלו על התיל הדוקרני המקיף את הגיטו. בשערי הגיטו נערכו חיפושים מדוקדקים אצל החוזרים מן העבודה. נערמו שם ערמות של תפוחי אדמה רקובים, קליפות תפודים, עלי כרוב מצהיבים ושיירים אחרים, שבהם אמרו היהודים להשביע את רעבונם. השוטרים הפולנים לא הסתפקו בהרקת הסלים, בחיטוטים ובחיפושים. בסאדיזם רמסו ברגליהם אפילו שיירי מזון שהושלכו לאשפה, שמהם עשויות היו נשי הגיטו להפיק כף תבשיל עבור ילדיהן...

פרק מהספר: 'נערה מול גרדום'/ פאני סולומיאן לוץ

 אחת הנשים, ניצולת מחנה נאצי, גילתה לפתע בין הנשים את ה-'קאפו' מהמחנה שלה. היא פגשה אותה עם חשיכה, לאחר הפרידה מקבוצת המעפילים... גם הקהל היה בהיסטריה. כל אנשי המחנה היו על הרגליים ובאוויר ניסרו צעקות: 'לגמור איתה! לקרוע אותה לגזרים! מחר יגייסו אותה האנגלים כמלשינה! ואולי היא כבר נשלחה הנה על ידיהם!' מלווה בצעקות אלה ירדתי אל המרתף שלתוכו כבר הספיקו להשליך את ה-'קאפו'. מצאתי אותה במצב קשה, כולה שותתת דם, גונחת מכאב.

פרק מהספר: 'במדי אונרר"א עם שארית הפליטה'/ אליעזר רבינוביץ

 יום שלישי, השכם בבוקר. בחוץ עדיין עלטה גמורה. בצריף נדלק האור. אינני חושב שמישהו התרגל לרגעים אלה של קריאת שמות, קריאת שמותיהם של הנידונים, שהיה עליהם לארוז את כל אשר להם ולהיות מוכנים בשעה היעודה, עת יובילו אותם אל מחוץ למפלטם הבטוח האחרון. האורות נדלקים, ובצריף שהייתה בו דממת ישנים, משתררת דממת מוות. הנשימה נעצרת. הגוף נדרך, וכאילו נהפך לאפרכסת שמיעה. אולי יש שמדליקים סיגריה. המתח ללא נשוא. 'זקן הצריף', מן הפינה המרוחקת, ליד דלת הכניסה, מתחיל בקריאת השמות.

פרק מהספר: 'כמו אבנים שותקות'/ שמואל הכהן

לפרטים נוספים על הספר לחץ על חזיתו או על שמו



 

יד ביד עם תומי

בשנת 1945, מייד לאחר עלייתה לארץ ישראל, כתבה הילדה הופרט את הנוסח הראשון של ספרה, בו שטחה את סיפורה בשואה. כתב היד בגרמנית הגיע אל הסופר ארנולד צוויג, שגר באותם ימים בחיפה, אליה נמלט מפני הנאצים. "וזאת גרמניה של גיתה!" מלמל צוויג לאחר הקריאה, והסכים להכין את הספר לדפוס. כאשר חזר צוויג לאירופה בגלל געגועיו למולדתו, דאג להוציא את הספר לאור.
עוד בשנות ה-40' נמסר כתב היד גם למו"לים עברים, אך הם טענו כי יש צורך להמתין, מאחר והקוראים קרובים מדי לאירועים המתוארים בספר.

 בנה של הילדה - תומי, נולד בטשין, צ'כיה בכ"ו בתמוז תרצ"ו, 16 ביולי 1936 למשפחת סוחרים. ילדותו בתקופת מלחמת העולם השנייה עברה עליו בנדודים, מקומות מחבוא, ובמחנה הריכוז ברגן-בלזן. בשנת 1945 עלה לארץ בזכות רשיון ששלח לו אביו ששהה בארץ כתייר. למד בתיכון בחיפה, ושירת בנח"ל. בתום לימודיו באוניברסיטה לימד ספרות בבית-הספר התיכון שליד האוניברסיטה.  

ב-1965 החל לעבוד ברשות-השידור וערך תכניות רדיו. ב-1970 נתמנה מנהל המדור לספרות של "קול ישראל", תפקיד שנשא עד לצאתו לגימלאות ב-2001.
"בראשית מארס 1977," מספר תומי הנקרא כיום שמואל, "פנה אלי מר אליהו כרמל, מנהל חטיבת 'האומר' ב-'שידורי ישראל', ושאל איזו תוכנית אני מכין ליום השואה. היססתי רגע. זה שנים שאני מכין תוכניות ראדיו ליום זה ועד כה נמנעתי מלספר את הסיפור שלנו. עתה לאחר למעלה משלושים שנה, חשתי, שאמא ואני מסוגלים לדבר על הנושא. מוכנים לספר, למסור עדות.

   תוכנית הראדיו 'אמא ילדה אותי פעמיים' שודרה בערב יום השואה 1977... דבריה המאופקים של אמא גרמו לכך שרבים מן המאזינים, הנוהגים לסגור את המקלט כשמשודרת תוכנית על נושא השואה, האזינו למשדר בדריכות. קיבלנו מאות תגובות בכתב ובעל פה. אנשים רצו לדעת יותר, להביע אהדה. אחת התגובות באה מקיבוץ עין החורש. המשורר אבא קובנר צילצל והתעניין, מה עלה בגורלו של כתב היד שהוזכר במישדר. שלחתי לאבא קובנר את כתב היד ולאחר זמן מה קיבלתי הודעה... שהוצאת 'מורשת' - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ, מוכנה להוציא לאור את הספר."

במחנה הריכוז ברגן בלזן

סמל אדיר קול ציווה עלינו להיכנס אל אחד הצריפים. בצריף טרחו אסירים שחופים ומזי רעב בהבאת מזרני קש למיטות הקרשים הדו קומתיות. כאן, בין מסגרות העץ הרעועות, התחילו הכול לדבר. להחליף רשמים. לחזות את העתיד להתרחש. עמדתי רגע והקשבתי להמולה. מנסה לצרף מלים למשפטים. משפטים למשמעות. הבחנתי בתומי שהתיישב על המיטה. הוא חלץ את נעליו וחיכה. האסירים חילקו שלוש שמיכות לאיש. היו משהים אותן בידיהם הכחושות. מתפעלים מן העובדה, שנותנים ליהודים שמיכות...
האסירים הוסיפו להביא ציוד. כמה שולחנו ארוכים וספסלים הוצבו במרכז הצריף. אחר כך נכנס קצין וביקש מתנדב שידע גרמנית. מכרי ארווין זונדרלינג, לשעבר בעל בית חרושת לבדים בביליץ, קיבל את התפקיד. הקצין הורה לו לשלוח חמישה אנשים להביא אוכל מן המטבח. כמובן שהיו מתנדבים רבים. אנשי הקבוצה הביאו לצריף כיכרות לחם, חבילות מרגרינה ואפילו גבינה לבנה. הערתי את תומי והתיישבנו לאכול. לאחר הארוחה נראה העתיד מבטיח יותר. אם נותנים לנו לאכול, סימן ש...


לפרטים נוספים על הספר לחץ על חזיתו

שבועות חלפו. מנות המזון צומצמו. תחילה נעלמו הגבינה והמרגרינה. אחר כך הוקטנו מנות הלחם. המרק שהוגש בצהריים נעשה דליל יותר. מימי יותר.
כך עבר הקיץ. ימים ארוכים בצריף או בשטח הצמוד לו, שמעליו משקיף מיגדל שמירה. מיסדרי נוכחות בבוקר ובערב. רעב גובר והולך. וצפייה, שהסיכויים למימושה הולכים ופוחתים עם פרוסות הלחם הנגרעות...
שעות אחדות בכל בוקר הוקדשו ללימודים. לימדתי את תומי בגרמנית - חשבון, קריאה וכתיבה. כן ניסיתי ללמד אותו גיאוגרפיה. שמות ערים, הרים ונהרות בארצות רחוקות הפכו לשנינו למחוזות כיסופים. ישבנו בברגן בזלן ושטנו על נהר הגאנגס. רכבנו על גמלים מדבר סהרה. טיפסנו על פסגת הקלימאנג'ארו. סיירנו באמפייאר סטייט בילדינג בניו יורק. בחברתו של תומי חשתי מה מעט למדתי בבית הספר. מה רבות השאלות של בני שאין לי עליהן תשובה...
השיירות הוסיפו לזרום לברגן בלזן. שעות ישבתי ליד הגדר וחיפשתי פנים מוכרות. יום אחד, כשנעצרה שיירה ארוכה של נשים בקירבת המחנה שלנו, שמעתי אשה הקוראת בשמי. ברגע הראשון לא זיהיתי את האשה הצעירה. אחר כך נזכרתי. הייתה זאת הילדה אקרט שעבדה איתי בבית המלאכה בגיטו ז'שוב. "את יודעת מה קרה למשפחה שלי? לאמא, לחותני, לרותי...". "הם נשלחו לאושוויץ. לתאי הגאזים -" מילמלה " - אנחנו באים מאושוויץ". "כולם?" שאלתי. היא הינהנה בראשה. רציתי לומר לה משהו, אבל לא הצלחתי להעלות שום מלה על שפתי. השפלתי את עיני וראיתי את תומי. "את רוצה שאשיר לך..." אמר והשתתק. "לא!" - צרחתי.
כשהרמתי את ראשי כבר גררה הילדה אקרט את גווה הכחוש עם שאר השיירה.

עתה ידעתי.

פרק מתוך הספר 'יד ביד עם תומי'
מאת: הילדה הופרט

     
לפרטים נוספים על הספר לחץ על חזיתו

בהקדמה לספרו 'אריות בירושלים', כתב שמואל הופרט הוא תומי: "נופי ילדותי הם: טשין, עיר צ'כית קטנה שבה נולדתי. איבוניץ' - כפר מקסים בפולין, שאליו נמלטה המשפחה בפרוץ מלחמת העולם השניה [סבא סבר כי לשם הגרמנים לא יגיעו. הם הגיעו]. בית סוהר בקרוסנו, שעל ערימות הפחם שבחצרו היו מוציאים יהודים להורג. גיטו ז'שוב, בית סוהר שני - הפעם בלבוב, וצריף מוקף גדר תיל במחנה הריכוז ברגן בלזן.
ניצלתי בזכות רשיון עליה לארץ, ששלח לנו אבא [אשר שהה בארץ כתייר] בעיצומה של המלחמה, ובזכות התושייה ואומץ הלב של אמי, שסוככה עלי בכל אותן שנים קשות."
סיפוריו הראשונים של שמואל הופרט לילדים נכתבו לאחר שילדיו גדלו "וביקשו סיפורים מאבא". ספרו "אריות בירושלים" זיכה אותו בפרס זאב לספרות ילדים ונוער, "סיפורי דודים" הביא לו את פרס שרה כהן. ב-1978 תירגם מגרמנית והוסיף פרקי מבוא וסיום לספרה התעודי של אימו, הילדה הופרט, "יד ביד עם תומי", סיפור קורות האם ובנה באירופה בעת מלחמת העולם השניה. תומי נפטר בירושלים בנובמבר 2006.

נר ראשון של חנוכה

 בערב חנוכה 1942, ניצבנו כאלפיים וחמש מאות יהודים, רובם מאנשי הגיטו ואנו שצורפנו לטראנספורט היישר מבית הסוהר, על הרציף המושלג בתחנת הרכבת בקרסנו. ידי הימנית לפתה את ידה החמה של אמא. ידי השמאלית הייתה בידו הגרומה הצוננת של סבא זיגמונד. אבא נמצא אותה שעה הרחק בארץ ישראל.
על הרציף התהלכו חיילים גרמנים, מלווים כלבי זאב, שלשונם שלוחה ושיניהם נושכות. אני פוחד מאותם כלבים גם היום, בכותבי שורות אלה, בחדרי המוגן בירושלים.

 לפרטים נוספים לחץ על חזית הספר
אני שומע את נביחותיהם הזאביות, את הבכי של הילדים המבוהלים ואת דברי ההרגעה והאיומים של האימהות. אני, שהייתי ילד גדול בן שש וחצי, פחדתי בשקט.
פתיתי השלג הצליפו בנו. רוח קרה צרבה את לחיינו. אני זוכר את ברק המגפים של קציני הגסטאפו, את אדנות צעדיהם, את חבורת אנשי היודנראט המכורבלים במעילי צמר כהים, שהתגודדו סביב הגרמנים, משתדלים בשפה רכה ובתנועות ידיים מהוססות, לחלץ מישהו ממקורביהם שנקלע בטעות לרשימת המגורשים. יהודי ניגש אל הקצין הגרמני וניסה להסביר לו משהו. הקצין השתהה ואחר כך שלף את אקדחו וירה באיש. ראיתי את שלולית דמו נקווית ונספגת בשלג.
- תעצום עיניים, תומי, לחשה אמא.
- אני רוצה לראות, התעקשתי
- אמרנו לכם לא לצאת מהשורה, עד שתינתן הפקודה לזוז, הוכיח הגרמני את הגוסס, כמו אב המייסר בן סורר, והחזיר את האקדח לנרתיקו.

פרק מתוך הספר: 'האם ראיתי את אנה פראנק?'
מאת: שמואל תומס הופרט



 

בכל מקום יש גיהנום

מיומנו של מאתר ספרים/ איתמר לוי
עדות אישית

את הסיפור הבא נצרתי בלבי כ-20 שנה. איני יודע אפילו מדוע. איש לא ביקש ממני לעשות זאת. ייתכן והסיפור שנלחש באוזניי היה כה מפתיע, עד שחשבתי שאסור לי לגלותו לאיש.

בשנת 1989 יצא לאור ספרי 'אגדת האגמים העצובים' - סיפורו של בנו הישראלי של נאצי, אשר בוחר לעצמו את מקום המקלט הטוב ביותר, בקרב קורבנותיו בארץ ישראל.

 מתוך הספר: "בכל מקום יש גיהנום. גם בקו 25 מצפון לדרום. גם בתוך זיכרונותיו של אותו ברוך פיינה, שעמד לפתע בתוך האוטובוס ליד עצי השקמה של גן מאיר וראה את כל משפחתו עירומה ושותתת דם על עורפו של היושב לפניו. בכל מקום יש גיהנום, גם בתוך צעקתו של אותו ברוך פיינה, אשר גילה לכל העולם בתחילת שנת 1988 כי יוחנן גרינברג שלי אינו אלא אוברשטרומפיהרר יואכים קרון, יימח שמו, אשר בחר להסתתר מרודפיו לא בג'ונגלים של דרום אמריקה, לא בסימטאות בואנוס איירס, אלא כאן, בין הקורבנות, בארץ היהודים."  
הרעיון לכתיבת הספר בא לי מייד לאחר הסגרתו של פושע נאצי לארץ, בסוף שנות ה-80'. העיתונים היו מלאים אז בתמונותיו בנמל התעופה בן גוריון. יותר מכל, אני זוכר את התמונה בה הצליח אחד הצלמים להנציח אותו יושב במכונית, דרך חלונה האחורי.

 תמונת עורפו העבה כנראה נחרטה בדמיוני, ויום אחד תוך כדי שיטוטי בין חנויות הספרים בתל אביב, באוטובוס קו 25, ברחוב אבן גבירול, ליד גן מאיר, התיישב בספסל לפני אותו פושע נאצי מהעיתונים. אותו עורף מפלצתי.  נשמתי נעצרה ולבי הפסיק לפעום. התמונה הייתה כה מוחשית, עד שהתחלתי לשאול את עצמי האם אני צריך להודיע למישהו שמצאתי את איוואן האיום, הוא ג'ון דמאניוק באוטובוס מס. 25 בתל אביב.  


 
לפרטים נוספים לחץ על חזית הספר
 אט אט התחלתי לבנות את עלילת ספרי הבא, על נאצי המסתתר בארץ.
כיוון שמדובר היה בעלילה פרי דמיוני, התחלתי מצד אחד לאסוף חומר על חיי הנאצים ברחבי העולם לאחר המלחמה, ומצד שני לחפש חומר על מפגשים בין ניצולים לבין קציני וחיילי ס.ס. לאחר השחרור. לצערי החומר לא היה רב, ונאלצתי אפילו לנסוע במיוחד ללונדון, כדי להשיג ספרים על נאצים ועל חייהם. במהלך הכתיבה הצלחתי לקבוע פגישה וסיור ביחידת המשטרה העוסקת בחיפוש אחר פושעים נאציים. ניסיתי להעזר בניסיונם של החוקרים כדי לבסס את העלילה, ולהפוך אותה למציאותית יותר.

נציג החוקרים שקיבל את פני ואירח אותי, פרש לפני מסמכים ותיקים מעבודתם השוטפת. הוא היה מספיק ותיק ומנוסה, כדי לזכור שאירוע כזה לא היה מעולם בארץ. מאז קום המדינה לא התגלה נאצי שהסתתר בארץ. מדי פעם, הוא אמר לי, אנו מקבלים תלונות על קאפו  או משתפי פעולה, אך בדרך כלל לא עושים דבר בנידון. רוב עבודתם של אנשי היחידה הוא באיתור וחיפוש פושעים נאציים ברחבי העולם.
לקראת פרסום הספר, במסגרת יחסי הציבור לפרסומו, הוזמנתי לתוכניתו של יעקב אגמון - 'שאלות אישיות', ובין השאר סיפרתי על הספר החדש, על תוכנו ועל ניסיונותיי לאסוף חומר על חייהם של הנאצים לאחר המלחמה.
התוכנית הוקלטה באמצע השבוע, ושודרה כרגיל בבוקר יום שבת. מייד לאחר שהתוכנית הסתיימה, צלצל הטלפון בביתי, ואשה ביקשה לדבר אתי. אני זוכר שהיא נשמעה קצת חשדנית לגבי זהותי - כיצד ייתכן שרק כרגע היא שמעה אותי ברדיו, וכבר אני בבית.  רק לאחר שהסברתי לה שהתוכנית הוקלטה לפני מספר ימים, היא נרגעה.
היא סירבה לומר את שמה. היא סיפרה לי כי הסיפור שהמצאתי על נאצי המסתתר בארץ, כלל אינו דמיוני. למעשה, היא הכירה אדם כזה, שהיה שכנה בישוב קטן בדרום הארץ באמצע שנות ה-70'. את השכנים בבית הסמוך, כך היא סיפרה לי, היא ובעלה הכירו במשך שנים רבות. יחסי שכנות רגילים. הם לא ידעו על עברה של המשפחה דבר מלבד זה שהם עלו לארץ מייד לאחר השואה. יום אחד בא השכן לבקרם. תוך כדי הביקור, הוא שתה כנראה יותר מדי מבקבוק היין שהיה על השולחן, והחל לפלוט לפתע דברים שהדהימו את המארחים. "אתם לא יודעים מי אני!" אמר להם השכן. "אתם בטח חושבים שאני אדם פשוט. איכר חסר השכלה. אתם לא תאמינו באיזה אוניברסיטאות אני למדתי בגרמניה! איזה תארים יש לי! אני הייתי אדם מכובד ביותר!" כאשר ניסו השכנים להבין כיצד ייתכן שיהודי למד בזמן השואה באוניברסיטאות בגרמניה ואף סיים את לימודיו, ענה להם השכן השיכור בבוז: "יהודי?! מה פתאום יהודי! אני גרמני. אני הייתי בס.ס.!" למחרת היום מיהר בעלה של האישה לתחנת המשטרה להגיש תלונה. תוך זמן קצר הגיעו אליהם שוטרים מהיחידה ללכידת פושעים נאצים וגבו מהם עדות. עוד באותו יום נעלמה משפחתו של השכן הנאצי מהישוב. איש לא ידע היכן הם, ומה עלה בגורלו של האב. כעבור שנים נודע לאישה כי הוא נפטר ונקבר בחשאי בבית הקברות הקטן של הישוב. ניסיתי לשאול אותה קצת פרטים על משפחתו, אך היא מיהרה לנתק את הטלפון, מבלי למסור לי מידע נוסף.



 

ג'ורקה

ג'ורקה קליין נולד ב-8 באפריל, שנת 1932 בשכונת אנג'לפולד בבודפשט - שכונת פועלים ענייה ואנטישמית. 
ילדותו עברה עליו ב-'חנות הספרים של קליין אימרה', אותה ניהלו שני דודיו - גזה באצ'י ושנדור באצ'י.
"מנקודה זו ואילך הייתי אני במוקד הקנייה של ספרים משומשים. קריטריון, לא יחיד אך הכרחי, של גזה באצ'י לקניית ספרייה כזאת הייתה המצאותם או העדרם של ספרים המתאימים לג'ורקה שלו.
וכך הגיעו לידי מיטב הספרים לנוער וגם למבוגרים. ספרות יפה הונגרית ומתורגמת. ספריהם של סופרים כמו ז'ול ורן, ויקטור הוגו, קרל מאי, מרק טוויין, קיפלינג, האודיסאה והאיליאדה של הומרוס, מיכאל שולחוב ומיקלוש טולדי, יאנוש ארן, שעד היום אני מדהים אנשים בדקלום בתים שלמים מסיפורו המחורז. שנדור פטופי, גזה גרדוני, מור יוקאי, פאנץ מולנאר, פריג'ש קרינטי, דנטה ושקספיר. פלאי גוף האדם, מתורגם מגרמנית, עם הרבה תמונות מאת פריץ קאהן [החשוד ככהן]. שני כרכים כבדים של ספרי ההיסטוריה מאת הנדריק וילם ואן לון ועוד ועוד. בלי סוף. הייתי שוכב על הבטן וקורא, קורא, קורא. אני מעריך שרבע מכל הספרים שקראתי בחיי - קראתי עד גיל שתים עשרה."
 
אמו של  ג'ורקה בפתח חנות הספרים


לפרטים נוספים לחץ על חזית הספר

ואז כמעט מתנו

בגטו הכניסו אותי לדירה, שהייתה כבר מאוכלסת כהוגן, ומסרו אותי לידי מפקדת הדירה, אישה תקיפה וסמכותית. הקצו לי מזרון על הרצפה וגם שמיכות קיבלתי. הייתה שרשרת של שליטה מהוועדה המרכזית עד הדירה הבודדת. דרך הצנרת הזאת קיבלנו אוכל, הוראות להיות בשקט, לציית, לא למרוד. רק לא לעשות גלים. פעם או פעמיים ביום קיבלנו אוכל, אוכל של ממש, הבעיה הייתה הכמות. אמנם לא הייתי אריה - ממש לא - אבל המעט שניתן אפילו לי לא הספיק. לא היה לי עם מי לדבר, לא היו ילדים, לא היו חברים. כל הזמן הייתי רעב. חוויה מטרידה ביותר שאני זוכר היה זקן אחד ששכן בקרבתי ואכל. כן, כן, הוא אכל. ממש. לסתותיו נעו בקצב, שניו טחנו וריסקו את מזונו, הרוק שלו יצר עיסה מוכנה לבליעה וגרוגרתו העידה שהוא אמנם בולע אותה... הזקן האביס את עצמו מלוא הפה מול עיניי הכלות. היה יכול להציע לי, ולו קמצוץ - אם לא מנימוס אז מרחמים. הוא היה יכול לסור לפינה ולספק בצניעות ראויה את תאוות האכילה שלו, רחוק מקנאת עיניי הבולשות. אך לא. הסדיסט הזה זלל בשלוות נפש מוחלטת, מתעלם מסביבתו, כאילו רק הוא קיים בעולם. מארת אלוהים על כל אלה שגרמו לבני אדם הגונים לאבד צלם אנוש, רגשות חמלה ושותפות גורל, ויצרו תנאים שבהם אדם לאדם היה זאב.

 

 השמיכות לא חיממו אותי מספיק וסבלתי מקור. בעצם כולם מסביבי סבלו מקור. נוסף על כך, התמלאתי בכינים. בלילה התעוררתי מעקיצותיהן והתגרדתי. ומי שמע זאת באמצע הלילה אם לא המפקדת?
"מה זה, ילדון, יש לך כינים?" באה השאלה מתוך החושך. כך, ילדון. אפילו שם לא היה לי. המבוגרים תמיד פנו אל הילדים בלשון אתה ולא בגוף שלישי. לילד או לילדה לא היה אפשר לקרוא אדוני הצעיר או גברת צעירה, אלא ילדון או ילדונת. מפקדת הדירה הייתה מקצוענית, מיד הבינה שיש לה עסק עם ילדון מכונם.
"לא, אין לי כינים. אני משפשף את כפות הרגליים כי קר לי," עניתי בתושייה שלא הייתה מוכרת לי. פחדתי שהיא תזרוק אותי לרחוב.

פרק מהספר: פרקי ג'ורקה
מאת: משה איתם



 

מילון אימים נאצי קצר

אין ספק שאת אחת העדויות המצמררות ביותר על אימי המחנות, מצאתי בספרון קטן בשם 'ממונקאץ' עד אושוויץ' של אינג' אליהו רובין.

   אליהו רובין נולד בשנת 1897 בקורימה. הוא למד בבית הספר העממי היהודי בבודאפשט. לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא. הוא סיים את בית הספר הטכני הגבוה בפראג. הוא הורה מתמטיקה ופיסיקה בגימנסיה העברית במונקאץ', ועם עלייתו של מנהלו ד"ר חיים קוגל לארץ ישראל, קיבל עליו את הנהלת הגימנסיה. לאחר כניסת הגרמנים בשנת 1944 גורש עם אשתו לאושוויץ.

בספרו מספר רובין על מונקאץ' תחת השלטון ההונגרי, על הגיטו במונקאץ', על הגירוש ברכבת, על קבלת הפנים באושוויץ, על עבודת הפרך המכרות הפחם, על הבריחה מהרכבת, על החזרה למונקאץ' ועוד.

 הפרק שמשך את תשומת לבי נקרא 'שפת המחנה'. זהו 'מלון אימים נאצי קטן' המכיל מלים וביטויים אותם קלט רובין במחנה. "רשימה זו רחוקה מלהיות שלמה. היא מכילה רק את הביטויים החריפים והשגורים ביותר, שמשום מה נשארו חרותים בזכרוני. נדמה לי שקלטתי במיוחד את אלה שהיה להם קשר למעשי אכזריות ואלימות בפרהסיה, או שנאמרו בהדגשה טעונה בהפחדה ובאיומי רצח."  
לפרטים נוספים לחץ על חזית הספר

קראו את המלים, ראו כיצד דמיונכם משלים את התמונה. בעזרת רשימת המלים של רובין, תוכלו לצייר את שעבר עליו במחנה. בעזרת רשימה קצרה זו ניתן "לעמוד על המורא והפחדים שהובאו עלינו, ואשר שלטו בדל"ת אמותיו של כל רוצח מאנשי ה-'קאפו' האכזרים, ימח שמם."

 שים לב!
חזור!
החוצה!
היכון
למסדר!
מחנה עבודה!
פי טבעת!
לצאת!
על יד הקיר
עובד בטון
נוע!
זקן הבלוק
הבא לחם!
חיטוי
צואה
זולל צואה
שק צואה
ללא כינים
כלב עצל
גמור
פרגול גומי
בצעד אחיד!
עמוד! עצור!
אל תדחוף את חוטמך!
עזוב!
מכה, מצליף
המפקד!
לארובה!
תקבל בחוטם!
לעזאזל!

שוטה!
בצעד אחיד!

כלב, שסע את היהודי!
קולף תפודים
מחנה ריכוז
לכרוע על הברכיים!
זונה!
מכרה פחם
זקן המחנה
סרט נע
שמאל, שתים, שלוש, ארבע!
מוקש
הבא ארוחת צהרים!
גורלו נחרץ להשמדה
משמרת לילה
ראש המחנה
נער משרת
דם כלבים!
הבא ההקצבות!
כלב חזיר!
יהודון חזיר!
סלקציה
אסיר פלילי
רצועת סרט
משמר השער
משמרת יום
עובד מנוסה
מכבסה
להמשיך!
כריעת ברך!
לסדר בחמישיות!
זונה!
תקבל בחוטם!
העלם!

באושוויץ

השכם בבוקר יום השבת כ"ח באייר תש"ד [20.5.1944] נשמעה צפירת הרכבת. התבשרנו כי הגענו לאושוויץ. באנו למחנה ההשמדה. הנאצים השיגו את מטרתם... אך לא כולם נועדו להשמדה מייד. בעלי השרירים יכולים עוד להיות מנוצלים לעבודות שונות עד... עד שיאזלו כוחותיהם. לשם כך הוקם מנגנון מיוחד, שתפקידו היה 'לקבל' את פני הבאים ולמיינם: מי לעבודת פרך ומי ישר למשרפה... בראש המנגנון עמד הרופא הראשי במחנה ההשמדה המרכזי באושוויץ, ראש פלוגות הסער, ד"ר מנגלה. משנפתחו דלתות הקרונות נשמעו צריחות: "לרדת!" ראינו שליחים רצים-אצים על הרציף שבין שתי מסילות הרכבת וברווחים מסויימים עמדו הכן 'השליטים': שרשרת אנשי ס.ס. ובידיהם תת מקלעים דרוכים. גם בצד השני של הרכבת עמדו משמרות והשגיחו בשבע עיניים, שמא יעז מישהו להימלט... כל רחבת התחנה, שהותקנה לקבלת ה'אורחים', הייתה מגודרת תייל דוקרני ומחושמל.
מפה לאוזן נמסר שרצוי למסור את הילדים לזקנים או לזקנות, כדי שלהורים בלי ילדיהם תהיה, אולי, אפשרות רבה יותר להתקבל לעבודה ולא ללכת ל... לידי עמד ילד אחד ובראותו את הארובה האדומה שאל ברוב תמימות: 'אבא, האם זה בית החרושת בו נעבוד?' את תשובת האב לא שמעתי, כי היה עלי למהר ולהתקדם אל מיפקד השורות.
לקחתי את חבילותי ונפרדתי מאשתי. מיד נעלמה בתוך ההמון... כשהתקרבתי אל ועדת המיון, תקע בי ראש הוועדה את עיניו והשמיע שריקה - סימן לעוזריו. אלה כיוונו אותי ימינה. הבטתי לצד השני, לשורה השניה, בה התקדמו הרבה ילדים, נשים וזקנים. ראיתי את גב' אילונקה מורבאי עם שני ילדיה. נתתי בה מבט בלוויית תנועת שאלה בידי, כלומר: 'איה רחל אשתי?' היא הבינה שאלתי וענתה אף היא בתנועת יד. הבנתי, שאשתי צועדת באותה שורה שאני צועד בה. הקדימה אותי. אז טרם ידעתי שגב' מורבאי עם ילדיה צועדים בדרך המוות ואני ואשתי בדרך החיים.

פרק מתוך 'ממונקאץ עד אושוויץ'
מאת אינג' אליהו רובין



 

הספר של אסתר

מיומנו של מאתר ספרים/ איתמר לוי

את הקטע הבא פירסמתי בדף המידע ליום השואה לפני שנתיים בדיוק. סיפורה של אסתר ושל הספר המיוחד אותו ביקשה ממני [אותו לא זכתה לקבל], ריגש רבים. עשרות ביקשו לבוא ולראות את הספר המיוחד. בסוף השבוע הקרוב, גם ביום ו' וגם בשבת  [24-25/04/2009] יוצג הספר בחנות בזיכרון יעקב, וכל המעוניין יוכל לעיין בו.

פנקס הניצולים

את הסיפור הזה אני מתחיל מסופו. לא יהיה בו סיום מפתיע, לא תהיה בו קריצה.  את הספר שמצאתי לאסתר מרמת גן לפני כמה שנים, אני לא אמכור לעולם. מאיר מחיפה היה מוכן לשלם עבורו סכום כסף גדול, וגם גיא, וניר, ועוד ועוד אספנים שלא הכירו אותו כלל.

 

עד שאסתר התקשרה לתוכנית הרדיו של ירון אנוש, בה אני משתתף, גם אני לא ידעתי על קיומו של הספר. מי היה מאמין שכבר בשנת 1945 נערכו רשימות של ניצולים, לפי ארצות מוצאם.
אסתר - המאזינה השנייה באותו שידור - הציגה את עצמה כ-'אסתר מרמת גן', וביקשה שאמצא לה ספר המכיל את שמות הניצולים ממחנות ההשמדה. "אני," היא אמרה, "מחפשת קרובי משפחה שנעלמו!". אמרתי לה שאני לא יודע על קיומו של ספר כזה, והצעתי לה לפנות למוסדות כמו 'יד ושם' ו-'בית התפוצות'. אסתר הסבירה כי היא אשה מבוגרת, וקשה לה להסתדר במוסדות ובספריות גדולות, בגלל המרחק הגדול שהיא צריכה ללכת. היא ביקשה, אם אני יכול, למצוא לה ספר כזה, כדי שתוכל לעיין בו בביתה.
הבטחתי לחפש.

ביום ששי אחד בשעות הצהרים, כמה שנים מאוחר יותר, פירקתי ספריה של אשה מבוגרת שנפטרה. נכדה הזמין אותי לביתה ברמת גן, ברחוב קטן היוצא משדרות ירושלים, לקחת את כל ספריה. כיוון שהיה עלי להספיק להגיע לביתי בצפון הארץ, עוד לפני שידור תוכניתו של ירון אנוש, העמסתי את ארגזי הספרים, אפילו מבלי לעבור על תוכנם, נפרדתי מהנכד ונסעתי לחנותי במושב צרופה.
כאשר הגעתי, הודעתי לקלוד, מפיקת התוכנית, כי לא אספיק להגיע לביתי, ואני אאלץ לדבר עם המאזינים מהטלפון של החנות. בזמן ההמתנה לתורי התחלתי למיין את הספרים שהבאתי, ולנקותם. כך עברתי ספר אחר ספר, עד שהרגשתי לפתע איך הדם אוזל מפני. התיישבתי ליד השולחן, והתחלתי לדפדף בהתרגשות בדפי הספר שאחזתי - 'פנקס הניצולים'!
ספר כזה בדיוק ביקשה ממני מאזינה לפני כמה שנים. על הכריכה הקדמית קראתי שזהו חלק א' מתוך 'רשימות יהודים שנשארו בחיים בארצות השונות של אירופה'. הספר, שיצא לאור בשנת 1945 [!], על ידי המדור לחיפוש קרובים של הסוכנות היהודית, הכיל 60,000 שמות של ניצולים, מחולקים לפי ארצות מוצאם.


צלצול הטלפון קטע בחדות את הרהורי. קלוד, המפיקה, הודיעה לי שאני מייד עולה לשידור.
אני עדיין זוכר את הרעד בקולי, כאשר התחלתי מונה את רשימת ה'מציאות'. בתחילת כל תוכנית, אני נוהג לספר על כמה מהספרים שמצאתי למאזינים במהלך השבוע. בראש הרשימה ציינתי כמובן את 'פנקס הניצולים' שמצאתי לפני כמה דקות. הסברתי לירון, מנחה התוכנית, ולמאזינים, כי כיוון שאיני יושב כרגע מול המחשב, איני יודע את שמה של המאזינה, ולא יכולתי להודיע לה על מציאת הספר. רק רציתי, אם במקרה היא מקשיבה לתוכנית, שתדע כי הספר אותו ביקשה לפני כארבע שנים - נמצא.
ידעתי בדיוק מה יקרה.  תוך כמה דקות, המאזינה תתקשר בהתרגשות לרדיו ותשאיר לקלוד את הפרטים שלה. אפילו אם היא לא מאזינה לשידור, מישהו כבר ימסור לה הודעה. במקרה שהיא לא תצליח להגיע לאולפן בגלל העומס הרב על הקווים, היא תשאיר לי הודעה באחת מחנויותיי. ביום ראשון בבוקר, הספר כבר יהיה בדרך אליה.
אך דבר מכל אלה לא קרה.
ביום א', בשעות הבוקר המוקדמות, התקשרתי לאסתר - את שמה מצאתי במחשבי - לבשר לה על מציאת הספר שהיא כל כך רצתה. הטלפון בביתה, כך הבהירה לי ההודעה הקולית, היה מנותק.
בלבי כבר ידעתי.
התקשרתי לשירות המודיעין של בזק וביקשתי את מספרה של אסתר ר. מרמת גן. הטלפנית סיפקה לי שני מספרים. האחד - אותו כבר ניסיתי קודם לכן, והשני חיבר אותי למפעל המייצר לבני נשים! המרכזנית במפעל הסבירה לי בתוקף כי אין להם עובדת בשם אסתר ר. אני התעקשתי. סיפרתי לה כי אסתר היא אישה מבוגרת, לא מתקבל על הדעת שהיא אחת מהעובדות, אולי היא בעלת המפעל לשעבר, עובדה שהטלפון רשום על שמה. המרכזנית העבירה אותי למנהל. הוא התעניין לדעת מי אני, ומדוע אני מחפש את אסתר. הצגתי את עצמי בפניו. שמי איתמר לוי, ויש לי פינה בתוכנית רדיו, בה אני עוזר לאנשים למצוא ספרים אבודים. הוספתי, כי אני מחפש את אסתר כדי להודיע לה על ספר אותו ביקשה ממני לפני כמה שנים.
'הספר מאוד מאוד חשוב לה,' ציינתי באוזניו. 'אחרת לא הייתי מחפש אותה כל כך!'
'אסתר נפטרה לפני שנה,' בישר לי מנהל המפעל. 'אם אתה מעוניין, אני יכול לתת לך את מספר הטלפון של בנה...'

שבוע לאחר מכן, בפינת 'המציאות' שלי בתוכנית הרדיו, סיפרתי לירון ולמאזינים על מותה של אסתר. באותו שידור הבטחתי לשמור את הספר אצלי, עבור כל אלה שיבקשו למצוא בו יום אחד שמות של ניצולים וקרובי משפחה.



 

פארוואקסענע וועגן - דרכים שוממות

עדויות בשירה

 העיירות - שטטלך - של היהודים

עיירות יהודיות על נהרות בוג ונארב,
העלו בזכרונכן השירים הנושנים השכוחים,
את זמר האבלים שעל נהרות המזרח
נפתח זה עתה על נהרות המערב,
שוב נחדש הישנים.

הקדמתם, הו אחים, שבור כינור ונבל,
רציתם שירי חורבן, בבוא העת לשכוח,
אשא דברי לכם: כל כמה עצמו יסוריכם,
לא די למודי סבל אתם, כראוי לעוטי אבל,
ולא די ימי שבעה ישבתם, עד אפס כוח.

[1938]

חיים נולד בוילנה  בשנת 1910, לאב משכיל ומורה לעברית. הוא למד בישיבות מקומיות בוילנה, בבילסק, ובביאליסטוק. במקביל למד באופן חלקי גם בבית ספר חילוני, והתקרב לחוגים משכילים. בגיל 22 פרש חיים מלימודי הדת והחל לכתוב שירה, הוא היה ממייסדי קבוצת הסופרים 'וילנה הצעירה' ['יונג ווילנע'], שניסתה למזג יסודות חיים מודרניים, יחד עם תרבות יהודית מושרשת. בין חברי הקבוצה היה גם המשורר אברהם סוצקובר. בשנת 1941 נמלט חיים מעירו ואחרי המלחמה יצא לפולין ולצרפת, עד שהגיע לארה"ב בשנת 1948 והשתקע בה. הוא הקדיש סדרת שירים לזכר אשתו שניספתה בגיטו וילנה 'עם גופך על זרועותי'.

חורבין

אי לה לו חורבין,
רובצת באפילה, מקופלת, העירה.
אין איש בא לביקור חולים, אל החולה
מטלטל כל גופה הכחוש על ערשה הקרה,
פושטת מעליה סמרטוטיה ושוכבת עירומה,
והיא קודחת, ועל בניה מהרהרת כביום דין:
- אלי, איפה נודדים הם, כל אחד איפה הוא?
המשיכי לישון, אמא רחימא, חורבין
אי לה לו.

אשריהם, בניך, הבנים
אלה, אשר אל חוף מבטחים העפילו, הגיעו.
אבוי לאלה אשר בעל כרחם במקומם נתקעו!
חיוורים ניצבים הם כמו בקרים של סתיו הופיעו,
וכמו עלים נידפים במשב רוח נישאו.
ניצבים הם, ידיהם פרושות: לאן? ביום דין?
הדלתות - כולן ננעלו,
המשיכי לישון, עירי החריבה, חורבין,
אי לה לו...

[1938]


כיום ידוע חיים גראדה כאחד מגדולי המספרים באידיש במאה העשרים. חלק מספריו תורגם גם לעברית: "העגונה",
"צמח אטלס" ו-"מלחמת היצר" המבוססים על הביוגרפיה של הסופר.

     

לפרטים נוספים לחץ על חזית הספר

בשנת 1947 יצא לאור בפריז ספר השירים של גראדה 'פארוואקסענע וועגן' [דרכים שוממות]. בהקדמתו לספר כתב המשורר: "השירים המכונסים בקובץ זה, זמנם הוא לפני 1939... האם יש בכלל טעם לפרסם עכשיו יצירות מלפני המלחמה הזאת, תיאורים  ומצבי רוח של ערב זמן קשה, שהקבר כליל תחת חורבות חיינו שנהרסו? אני סבור שיש טעם, ולו בגלל זה בלבד, שיידעו באיזה מידה הרגיש, חזה מראש, דור הסופרים שלנו את הקטסטרופה, ועד כמה לא ראינו את השבר המשמש ובא.
'פארוואקסענע וועגן' [דרכים שכוסו צמחייה] הוא שם הספר, מפני שכוסתה כבר עשב הדרך שלנו אל ביתנו הישן. נשארו לי רק הדפים האלה כלוח זיכרון לימי הנעורים שלנו ולחברים שלנו, שלחמו תוך אמונה שלמה כזאת...
להם, לצללים האילמים של חברי שניספו, מקדיש אני את שירי."

 

 לפרטים נוספים על הספר לחץ על חזיתו

 

 

בשנת 2002 יצא לאור בעברית הספר 'פארוואקסענע וועגן' בשם 'דרכים שוממות'. המתרגם הוא יעקב שופט, בן דורו של גראדה.


 



 

אנו מבקשים את עזרת הציבור

לפני כמה ימים, כנראה לקראת יום השואה, קיבלתי בדואר האלקטרוני בקשה מיוחדת מאביטל ממושב גינתון:

"איתמר שלום,
אני פונה אליך בבקשת עזרה...
סבתא שלי זכרונה לברכה, רוזה סטנדר, העלה על הכתב בשנות ה-60', סיפור שנקרא 'שלושה גרמנים טובים', המתעד שלושה סיפורים מתקופת חייה בגיטו קובנה. הסיפור סופר לשלמה גרודזנסקי שככל הנראה גם ערך אותו [אם לא כתב אותו בעצמו].
כל השנים חשבתי שהוא פורסם בדו ירחון 'אמות'. השבוע ישבתי בבית אריאלה ועברתי על כל הכרכים המצויים שם, אך הסיפור איננו. יכול להיות שהסיפור פורסם בכרך אחר. האם שלמה גרודזנסקי פירסם סיפורי עדויות ב-'כריכה' אחרת מאשר 'אמות'? האם יש לך רעיון?
אביטל"

   

 

שלמה גרודזנסקי נולד בשנת 1905 בליטא בכפר גרודנו. בגיל 12 הגיע לניו יורק להצטרף לאביו. שאר בני המשפחה נשארו בליטא. שנים רבות היה פובליציסט באידיש וגם באנגלית של העיתונות של פועלי ציון באמריקה.  כאשר עלה ארצה, השתלב באופן טיבעי בעשייה הספרותית - הוא עסק בביקורת ובעריכה, ואף הגיש תוכנית רדיו אישית משלו בגלי צה"ל.

 

 

בשנת 1941 סגרו הנאצים את גיטו קובנה. בין יהודי הקהילה שנסגרה בתחומי הגיטו היו גם  רוזה ורוברט סטנדר עם בתם התינוקת מרגלית ואביה של רוזה שמואל צבי פאר. רוברט "יצא להביא קצת לחם למשפחה" ומעולם לא חזר. זו היתה אחת מהאקציות הראשונות של הגיטו, עוד בטרם הוא נסגר סופית. רוזה נותרה עם בתה התינוקת ועם אביה המבוגר. בזכות חוכמתה ותושיתה  היא הצליחה להבריח את בתה מהגיטו בשנת 1943, ולברוח בעצמה. הן  שרדו את המלחמה, חיו בליטא עד 1956, עברו לפולין ומשם עלו ארצה בסוף שנות ה-50'.

מספר שנים לאחר עליתה ארצה סיפרה רוזה סטנדר את הסיפור על 'שלושה גרמנים טובים'. שלושה סיפורים על ארועים בגיטו שיכלו להגמר בכך שהיו מותירים אותה ירויה ברחוב אך "ויתרו לה". הסיפור סופר לשלמה גרודזנסקי ופורסם בכתב עת כלשהו.
 
עזרו לנו למצוא את הסיפור.


 

"אלו בני ישראל"

הוצאת הספרים 'ספר זכרונות', יחד עם 'דף המידע של איתמר'
יוצאים בפרוייקט מיוחד לקראת יום השואה 2010.

ספר זיכרון מיוחד לנרצחים ולניצולים

       


הכוונה היא לפרסם ספר ובו תולדות חייהם של מי
שלא זכו שסיפוריהם יתפרסמו ברבים.
אם אתם מעוניינים לקחת חלק בפרויקט,
ולהנציח קרובי משפחה [במלל, תמונות ומיסמכים],
התקשרו אלינו לקבל פרטים נוספים.

ההשתתפות בספר כרוכה ברכישה מוקדמת של 10 עותקים.

 



 

הבלוג האישי

מאות אנשים קוראים כל יום את היומן האישי של איתמר המתפרסם באתר
במדור 'מיומנו של מאתר ספרים'. תוכלו למצוא בו אירועים, ופגישות, ואנקדוטות, ומציאות של ספרים, וקוריוזים שהסתתרו בין הדפים, ואנשים בחייו של מוכר ספרים.

יום ראשון 19 לאפריל 2009


בימים האחרונים אנחנו עובדים על חידוש נוסף בספר-פדיה, קטלוג הספרים באתר. המטרה שלנו פשוטה וברורה - להפוך את מאגר המידע לאנציקלופדיה בנושא ספרים וסופרים. גם בעזרת מילות המפתח המיוחדות המאפשרות למצוא ספר אפילו לפי שם אחד מגיבוריו, וגם בעזרת התוכן המפורט של הספר. החידוש הפעם - הוספת 'המשפט הפותח' של הספר. מהניסיון שלנו אנו יודעים כי הרבה פעמים המשפט הראשון של הספר הוא זה הנשאר צרוב לעד בזיכרון. כיוון שהרעיון עלה רק בימים האחרונים, החלטנו כי נפרסמו רק בעוד מספר חודשים, כאשר יצטברו במאגר המידע ספרים רבים, שבהם הכנסנו את הפתיחה. לקראת הכנת דף המידע המיוחד ליום השואה, עברנו על כמה ספרים בנושא, והוספנו לפרטי הספר את 'המשפט הפותח'.

הבוקר התקשר אלי משה מהקריות. הוא היה נרגש ביותר. הוא סיפר לי כי הוא מחפש כבר זמן רב ספר אותו כתב ניצול שואה. הוא לא זכר את שם הספר או שם המחבר. כל שהוא ידע הוא כי בפתיחת הספר מתאר המחבר כיצד, לאחר השואה הפך המחבר לעורך דין מצליח והגיע למעמד רם, ומצא עצמו בחברת גדולי עולם ונשיאים. "זכרתי," אמר לי משה, "כי בפתיחת הספר הוא נפגש עם נשיא צרפת. כאשר סיפרתי למישהו על חיפושי אחר הספר, הוא הציע לפנות אלחך, ונתן לי את כתובת האתר להתקשרות. רק מסקרנות הקלדתי במנוע החיפוש באתר שלך את המלים 'נשיא צרפת', ידעתי שלא אמצא דבר, אבל ניסיתי. לתדהמתי התקבלה תוצאה! כעוף החול! זה הספר שאני מחפש כבר שנים רבות! האם אתה יכול לשלוח לי אותו..."
לפרטים נוספים על הספר לחץ על חזיתו

 



מה בדף המידע הבא?

   
 
 
 

מי הם האנשים ומה הקשר שלהם לדף המידע הבא?

רוצים לנחש?



הערה חשובה
כל הציטוטים והצילומים המופיעים באתר זה באים למידע ולימוד בלבד.
אין הם מיועדים לשימוש מסחרי, וחלקם עשוי להיות כפוף לזכויות יוצרים.
אם מצאתם באתר זה קטע מילולי או צילום שהצגתו באתר זה עלולה להיחשב כהפרת זכות יוצרים -
אנא הודיעו לנו כדי שנוכל להסירם מיידית מהאתר.


חנות הספרים של איתמר

חיפה - נתן קייזרמן 4 טלפון: 04-6399749

http://www.itamar-books.co.il

צרו קשר
Itamar's Bookstore


http://www.itamar-books.com

Contact us



להסרה מרשימת הדיוור לחצו כאן